ביום שאחרי

אריה אבישור

לאחרונה נשאלת השאלה: האם לממשלה יש אופק מדיני?  מה הממשלה מתכוונת לעשות לאחר שהטרור ימוגר?  מה יהיה "ביום שאחרי"? התשובה שאנו מקבלים מהפוליטיקאים מכל אגפי הקואליציה היא שיש הסכמה על המלחמה בטרור ו"ביום שאחרי" יתחיל הויכוח.

ברור לכל כי ביום שצה"ל יצא מהערים הערביות שהוקמו בלב המולדת היהודית יהיה זה עניין של שבועות עד חודשים עבור ארגוני הטרור להקים מחדש את תשתית הטרור.  יתר על כן, הטרור יוקם לאחר שהצד הערבי ילמד שני שיעורים חשובים.  האחד, כיצד להסתיר ולהקשות על צה"ל הרבה יותר בפעם הבאה שיהיה עליו להלחם בטרור?  כיצד לגרום לו לאבדות כבדות יותר?  השני, הערבים תמיד יוכלו לפנות לדרך של האלימות ללא מחיר—"הישראלים" (כך הערבים והשמאל קוראים ליהודים), תמיד יחזרו לשולחן המשא ומתן וימשיכו אותו מהנקודה שהופסק.  בקיצור, בסופו של יום, היהודים לא יוכלו לנצח.  וגם אם ינצחו בקרב (וישלמו את המחיר הנדרש לכך בדם), לא יכולים יהיו לתרגם ניצחון זה לתוצאה מדינית.

אם כן, מהו הפתרון? מהי האלטרנטיבה? שואלים העיתונאים את הפוליטיקאים ושוב הם מגמגמים.  שוב הם מדברים על "פתרון מדיני" במונחים ערטילאיים.  שוב הם חוזרים על הקלישאה "בבוא היום יהיה עלינו לעשות ויתורים כואבים" ושוב הם מסבירים לנו כי עלינו להתחשב באומות העולם, בגורמים בינלאומיים ובממשלת ארה"ב.

התשובה הנכונה נמצאת בעולם המונחים הציוני שאותו נטשו לא רק ה"שמאל" (בניגוד למה שנתפס בעולם, זוהי המערכת הפוליטית של האליטות), אלא אפילו הממשלה בראשותו של אריק שרון: לייהד את רמאללה.  זו התשובה היחידה המבהירה כי לפנייה לאלימות יש מחיר והחזרה למשא ומתן לא תהא מהנקודה בה הוא הופסק אלא מנקודה בה המנצחים מביטים אל המפסידים.  זו הערובה היחידה כי את תשתית הטרור לא ניתן יהיה להקים מחדש—מי שעלול להקים אותה פשוט לא יהיה שם!

איני הוזה בהקיץ.  פתרון זה של מנצחים כלפי התוקפן יושם בגרמניה--לאחר מלחמת העולם השנייה כחמישה מיליון גרמנים גורשו מחבל הסודטים, והוא הועבר לצד המנצח נקי מאוכלוסין של התוקפן המנוצח.  יתר על כן, ארצות הברית של אמריקה, המודל של "העולם הנאור", לא הוקמה בארץ ריקה... תאמרו אבל הזמנים היום שונים--עמים רוצים עצמאות.  אומר לכם כי כיום (!) הערבים כובשים ושולטים על לפחות ארבעה עמים: קביליה (אלגיר), מערב סהרה (מרוקו), כורדיסטאן (עיראק וסוריה), ולבנון (סוריה).   ממשלת מרוקו אף מנהלת מדיניות התנחלות אגרסיבית בשטחי הברברים.  ילמדו נא אותנו הערבים המתחסדים פרוגרסיביות מהי ויעניקו לאותם ארבע עמים עצמאותם.  שלושת הראשונים אינם אפילו ערבים—שפתם ותרבותם שונה והם חיו באותם שטחים אלפי שנים לפני הכיבוש הערבי.

יתר על כן, ארה"ב חוזרת ומזדרזת להציל את ה"פלסטינים" בסאגה מתמשכת שאין לה ולא יהיה לה סוף, אך ורק משום שזה משרת את המשך "חיפוש הרנטות" הבלתי לגיטימי של תעשיית הנשק שלה במזרח התיכון.  במילים פשוטות, האימפריה האמריקאית הנשלטת על ידי תעשיית הנשק האמריקאית שודדת (היום!) את העושר הערבי (הנפט) באמצעות הנסיכויות הפיקטיביות שהבריטים הקימו מסביב למפרץ הפרסי על מנת להפרידו מההמונים הערבים.  קידום רעיון העצמאות הפלסטינית לדרגה של "החזון האמריקאי" על ידי נשיא ארה"ב נובע משלושה שיקולים בהקשר זה.

השיקול הראשון מתייחס לרצון למשוך את תשומת הלב של ההמונים הערבים מהמפרץ למקום אחר בדיוק כפי שהחלילן מהמלין עשה בסיפור הילדים של פרקר.  בהקשר זה, אלימות מוגבלת (תחת שליטה) משרתת את האינטרס של תעשיית הנשק האמריקאית.  המוטיבציה השנייה מתייחסת לרצון לפצות את הערבים על אותו שוד על חשבונה של ישראל.  השיקול השלישי מתייחס לרצון לקבוע כי על פי החוק הבינלאומי קיימת אומה פלסטינית עצמאית ונפרדת.  קיומה של אומה פלסטינית עצמאית ונפרדת מחזק את הטיעון של הקיום העצמאי והנפרד של ה"אומה" הבחריינית, או ה"אומה" האבו-דאבית  או ה"אומה" הקטארית, או ה"אומות" הכוויתית והסעודית, ומחליש את הטענה הפאן-ערבית על תקבולי הנפט.  יצוין כי העיתונות הערבית מודעת לסתירה היסודית בין התביעה לעצמאות פלסטינית מחד לבין התביעה לפאן-ערביות, שמשמעותה חלוקה שוויונית של תקבולי הנפט בין כל הערבים, ומתייסרת בניסיונותיה לטייח את הבלתי ניתן לטיוח.

עם ישראל, אינו צריך לשלם את מחיר חיפוש הרנטות האמריקאי ולהעניק עצמאות נפרדת לרסיס של האומה הערבית הגדולה שאפילו על פי שיטתם של הערבים אינו מהווה אומה עצמאית (ראה תביעתם ביחס לתקבולי הנפט וההגדרות באמנה הפלסטינית).  עם ישראל גם אינו מחויב מוסרית לאומה הערבית שעדיין שולטת שלטון של כיבוש על לפחות שלושה עמים שאינם ערבים.  עם ישראל אינו מחויב היסטורית לאומה הערבית שתוקפנותה כלפי שטחי ארץ ישראל החלה כבר במאה השביעית לספירה ונמשכת עד היום.  עם ישראל מחויב למורשתו, לתורתו, לארצו, ולייעודו—הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, במקומות בהם שכנו אבותינו, על מנת לשמש אור לגויים,  במונחי ימינו להקים מדינה וחברה לדוגמה.

תשאלו "כיצד נייהד את רמאללה?"  אשיב לכם כי ראשית, יש להסב את שמה לרם-אל.  שנית, יש להצהיר כי רם-אל תהיה עיר יהודית מצפון לירושלים ולהחיל עליה את החוק הישראלי.  שלישית, יש להביא להגירה מסודרת של תושביה הערבים למדינות הגירה רחוקות המשוועות לכוח אדם מיומן כדוגמת קנדה, אוסטרליה, ניו-זילד, ואפילו פינלנד.  רביעית, יש לפצות את המהגרים הערבים על הנכסים שהשאירו כאן לפי מפתחות הוגנים (אך לא מופרזים) של קרקע ושטח בנוי.  את הכספים יש להעביר לחשבון הבנק שלהם במדינות ההגירה ולהתנות לפחות את מחציתו ברכישת מגורים בארץ היעד ובשליחת הילדים לבתי ספר מקומיים.  כספים אלה ישולמו מחשבון של חברת הפיתוח של רם-אל שתשפץ את המבנים הקיימים ותכין אותם למגורי יהודים.  את כל עבודות השיפוץ הבנייה וההכשרה יש לבצע באמצעות עובדים אזרחי מדינת ישראל בלבד (יש להכניס סעיף מתאים במכרז).  אחת האופציות היא שרבעים שלמים ברם-אל ייקנו על ידי או עבור עולים מארצות רווחה כגון צרפת, ארה"ב, או בריטניה הסובלים מגלי אנטישמיות בארצות מוצאם ויהיו מעוניינים לעלות לישראל. התקבולים יקזזו את הפיצויים.  לדעתי, אם הדבר ייעשה על ידי סקטור פרטי הגון ותחרותי, יישאר אפילו עודף—ובא לציון גואל.