ב"ה                                                                              תשרי תשס"א

מלחמת החלומות

משה פייגלין

מכל עבר נזרקים פתרונות. להיכנס בהם כך, לנתק להם אחרת, להפציץ מפה, להפסיק להם משם, לגרש מכאן …

רגע רגע – יורים עלינו – זה נכון, האם זיהינו את מקורות הירי, האם בדקנו מה נשאר בכלל מהכוחות העומדים לרשותנו, האם ברור לנו היכן המאמץ העקרי של האויב, מה מטרתו, מה בכלל מותקף כאן. כדי להתחיל ולהתמודד יש צורך בהבנה בסיסית של הבעיה. לכן בשלב ראשון ננסה להגדיר את הבעיה הטקטית, אחר כך ננסה לרדת לשורשיה האסטרטגיים – אז נוכל אולי להתחיל ולחשוב על פתרונות.

מה  זה  בדיוק – מאורעות? אלימות? סכסוך? מלחמה?

זו מלחמה. וזו המלחמה הקשה והמסוכנת ביותר שידעה ישראל מעודה. יותר ממלחמת העצמאות, יותר ממלחמת יום כיפור – הרבה יותר. בכדי להבין זאת כדאי שניזכר באויב הנצחי של העם היהודי - בעמלק. עמלק לא היה החזק בצבאות שעמדו מול ישראל בדרכם לארץ, אך הוא היה המסוכן שבהם, הסיבה לכך מוסברת במילים "ויזנב בך " – הוא לא צלח את התעלה עם אוגדות שיריון וחיפוי אוירי, במצב שכזה אין 'נחשלים' – במלחמה כמו במלחמה. המלחמה העמלקית מאופיינת בזינוב – זו מלחמה שבה אתה מת לאט לאט בלי לשים לב, הצלף בבית-ג'אלה מזנב בך וכל הטנקים לא יעזרו – הוא כל פעם מכניס לך בדיוק את המינון המדוייק שמגרד ממך עוד שכבת חיות (ח בחיריק) אבל משאיר אותך רדום, נחיה עם זה לפחות עוד שנה – מכינים אותנו הפוליטיקאים במדים. כשיעברו מאבנים לבקבוקי תבערה – אז כבר נראה להם, וכשיעברו מבקבוקי תבערה ליריות – אז כבר נכניס להם, וכשיירו השוטרים במדים – אז כבר ניכנס בהם , ואם יירו לתוך שטח ישראל – אז ואז ואז… אבל כשמגיע האז – אתה כבר לא אותו אדם ולא אותו עם. אתה מתרגל למצב החדש וכמו עדר זברות שהאריות הרעבים חטפו לו איזה זברה נחשלת, עכשיו האריה שבע – והעדר ממשיך ללחוך עשב – בביטחון יחסי כל האריה שבע – ורק האמא של הזברה הטרופה נראית עצובה משהו – אבל גם היא לוחכת עשב כי זה טיבעם של זברות ללחוך עשב עד שהאריה יצא לסיבוב נוסף – איך קוראים להם לזברות הללו שנחטפו ללבנון לא מזמן?…1

יש להם נשק אנטי טנקי – הם יכולים להשמיד את הטנק המוצב בגילה – אבל זה עלול להוציא אותנו מהתרדמת, עכשיו עוד לא – בהמשך אולי, אבל סביר להניח שלא יהיה בכך צורך, פשוט יותר יהיה לצעוד כמה מאות מטר ולהורות לצוות הטנק להעבירו לשטחי הרשות – ונהג הטנק יתניע וייסע ויימסור. ככה זה במלחמות עמלקיות, לוחמי גולני מוסרים את הנשק – ומי יודע אולי גם ננחית איזה קוברה מתנה לערפאת. כך מורידים אותנו על ברכינו כשבידינו פצצות אטום ומעל ראשינו מרחפים מטוסי F-15.

האם באמת לא נותנת ממשלת ברק לצה"ל לנצח? האם הסיסמא "תנו לצה"ל לנצח" – יש בה ממש?

התשובה היא שסיסמא זו שקרית לחלוטין. היא שקרית מן הטעם הפשוט שצה"ל הרשמי חוזר ואומר שהדרג המדיני אינו כובל אותו. אין חולק על כך שלצה"ל כמות מספקת של טנקים בכדי לנצח, אבל אם צה"ל מגבה את הדרג המדיני שאינו רוצה לנצח, משמעות הדבר היא שלצה"ל עצמו אינטרסים זרים שדבר אין להם עם ניצחון.

אך האמת יסודית וקשה עוד יותר. אי אפשר "לתת לו לנצח" לא משום שהוא אינו רוצה, אלא בעיקר משום שהוא אינו יכול.

הסיבה המהותית לכך שצה"ל אינו יכול לנצח, אינה מצויה בצה"ל עצמו אלא במטרה שלשמה הוקם. ובאמת אם נבדוק את ההיסטוריה הישראלית הקצרה, בניתוק מן האינדוקטרינציה הישראלית לה הורגלנו, נמצא כי צה"ל מעולם לא ניצח.

צה"ל מעולם לא  ניצח? איך אפשר לומר דבר כזה – מה עם מלחמת ששת הימים, מה עם צבאות ערב המנוצחים בסיומן של כל המלחמות? מה עם מצעדי הניצחון?

צה"ל הביס את צבאות ערב – אך ישראל מעולם לא ניצחה את אויבותיה. הצבא המצרי הובס במלחמת ששת הימים, אך מצרים לא הובסה. המשטר המצרי לא הופל, שום מדינה ערבית לא חתמה מעולם הסכם כניעה לישראל.  אחר ה"ניצחון המוחץ" במלחמת ששת הימים הוקמה גדר מערכת על גבול ירדן.  גדר מקים בשטחו הצד המובס בחשש מפני הצד המנצח, וראה זה פלא – ישראל המנצחת הקימה אחרי "ניצחונה" גדר מפסידים בשטחה, הצד המובס לכאורה, המשיך לחיות בביטחון ללא כל צורך בגדר . במילים אחרות, כל שהצליח צה"ל לעשות מאז קום המדינה היה להדוף את איומי האויב, ואגב כך נפלו לידנו "שטחים". אנו מכנים זאת "ניצחון"  – אבל זה כל דבר חוץ מניצחון – וזו הסיבה שמלחמות ישראל ערב לעולם לא מסתיימות, הן לא מסתיימות כי פשוט לא סיימנו אותן – כי התעקשנו, לא(!) לנצח.

הניצחון עומד בסתירה לאידאולוגיה הציונית המבקשת בכל מחיר את ההכרה מצד  משפחת העמים -ה'פרטנרים' – הכרה שאינה יכולה לבוא בכפיה מתוך תבוסה, ולכן אפילו 'שרון' – "יביא שלום". צבא העומד לשירותה של אידאולוגיה שכזו  - אינו מסוגל באופן המהותי ביותר – לנצח.

ובכל זאת קיים הבדל בין תקופתנו לתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. בתוך אותה תקופה, נדמה היה שניתן להשיג את הכרת האויבים באמצעות הבסת צבאותיהם. משה דיין שדיבר אז על העדפת שרם-א- שיך על שלום עם מצריים, התכוון למעשה שהחזקת השטח תביא בסופו של דבר לתוחלת הציונית המקווה של הכרת האויב בנו. אך משתקווה זו התבדתה – עשה משה דיין יחד עם הזרם המרכזי במפלגת העבודה (כלומר יחד עם הציונות הלגטימית…) תפנית טקטית של 180 מעלות ופנה להגשמת חזון הנורמליות הציוני באמצעות מסירת השטח במקום אחזקתו.

אפשר לומר שארץ ישראל מעולם לא היתה היעד הציוני הבסיסי, אלא כלי להגשמתו של יעד אחר – יעד הנורמליות, יעד הסושי וה הי-טק (כהגדרתו של ארי שביט בעתון הארץ). כשהתברר שלא ניתן להגשים יעד זה באמצעות אחזקת שרם א שיך, עברנו להגשמת היעד הזה באמצעות מסירתה.

מי נלחם במי ?

מה זאת אומרת? הפלסטינים בישראלים. נשמע ברור אבל אם נחשוב רגע נגלה שאין דבר כזה פלסטינים, וגם ישראלים (במובן המודרני של המילה) הם המצאה חדשה לגמרי. כלומר יש כאן נשף מסיכות של כמאה שנה שהופך עכשיו למלחמת מסיכות – אין דבר כזה פלסטינים – וגם הישראלים הם המצאה חולפת – מתחת למסיכה הפלסטינית מסתתר הערבי ותרבותו האיסלמית.

מתחת למסיכה הישראלית מסתתר יהודי מפוחד – מפוחד מעצמו, מזהותו, חף מתרבותו היהודית אותה הוא מוחק בשצף קצף כבר למעלה ממאה שנים.

אז מהי בדיוק המלחמה הזו?

המלחמה הזו היא מלחמת עולם. או לפחות מבשרתה של מלחמה שכזו – מן מלחמת האזרחים בספרד שבשרה את מלחמת העולם השניה. זו מלחמת האיסלם והנצרות ביהדות. והיהדות מפסידה ונסוגה בכל החזיתות משום שנציגתה הרשמית – מדינת ישראל – מתכחשת לזהותה (ערב המלחמה דובר על מחיקת סעיף הלאום זוכרים?…), לא מבינה את לוז המאבק, ואינה ניצבת על שום קרקע תרבותית יציבה שתאפשר התגוננות והשבת מלחמה שערה.

ישראל נמצאת בין הפטיש לסדן. הפטיש הוא האויב הערבי – בשלב זה הערבי הארץ ישראלי. הסדן הוא  האויב המערבי. אנו מפסידים בשתי החזיתות הללו משום שאיננו מבינים אותן ואת משמעותן.

את האויבים מניעה תשתית תרבותית המבוססת בעיקר על הדת. אנו במלחמה מול פטיש התרבות המוסלמית וסדן התרבות הנוצרית . הסדן הנוצרי קשה ומסוכן  יותר משום שהוא פאסיווי ולכאורה לא מזיק. התרבות הנוצרית לא עושה שום דבר היא פשוט שם, מן סדן סטטי שכזה,2 ודווקא משום שהיא מדברת בסמלים ובקודים נוחים לעיכול, איננו מבחינים בסכנתה3.

על פי תרבות זו החלש הוא הצודק.  יש"ו מופיע תמיד על הצלב, גופו מנוקב מסמרים, לראשו זר קוצים, הסבל הטהור בהתגלמותו.

כל עוד אנו מובלים לתאי הגזים – או יושבים ספונים בבתינו עם מסיכות גז בהמתנה למתקפת גזים עירקית, האויב הנוצרי שותק – (לא ממש מתייסר מהעניין אבל שותק). במצב הזה החזית היא מול האויב המוסלמי בלבד – לאויב הנוצרי אין אז, את התשתית התרבותית לצאת נגדנו בגלוי. כתבי ה CNN אינם חייבים להיות נוצרים אדוקים – אולם הם באים מעולם המושתת על תרבות נוצרית ולעולם הזה הם מספקים את הסחורה שהוא רוצה לצרוך. הגנים האנטישמיים תמיד היו שם, וכשעוקרה האפשרות לבטא אותם בעולם המודרני באמצעות דמו של הילד הנוצרי בפסח, הופך הילד הפלסטיני שמת בזרועות אביו – תחליף אידיאלי (ונא לא לבלבל אותנו עם העובדות לפיהן הוא מת מכדורים ערביים).4 הסדן הנוצרי מסוכן הרבה יותר מהפטיש המוסלמי משום שאין לנו אפשרות לברוח ממנו. אין לנו אפשרות לברוח כי קיבלנו על עצמנו את התשתית התרבותית הזו. אנו מקבלים שהחלש הוא הצודק ,אנו מקבלים ללא עוררין את מערכת הקודים התרבותית הנוצרית משום  שאנו חפים מכל תרבות אחרת, ולכן המגרש עליו אנו פועלים הוא הסדן הנוצרי ללא כל יכולת התחמקות. 5

מלמעלה מכה בנו הפטיש המוסלמי.  מוחמד מעולם לא נצלב, מסמרים אינם נעוצים בגופו, ועל ראשו לא נמצא זר קוצים. להיפך – מוחמד הוא כובש עכזר, ערמומי ושקרן. זהו הקדוש המוסלמי. זוהי תרבות של הערצת הכוח – החזק הוא הצודק.6 בתרבות זו כל פעולה המקדמת את המטרה כשרה, אין שם שיקולי מוסר כל שהם – ואין שום בעיה לעשות מעשה זימרי ולבקש שכר כפנחס – להפך! האמון שרוחש לך בעל בריתך מעיד על חולשתו וממילא על רמתו המוסרית הנמוכה.7

תכונה זו מגשרת על הסתירה המובנת שבין הנצרות לאיסלם ומאפשרת את שיתוף הפעולה בין בנותיה הסוררות של היהדות במלחמתן במקורן. המוסלמים מספקים לעולם הנוצרי דרך מצלמות הטלויזיה את מוטיב החלש/צודק, אך לשימוש פנימי הם משתמשים בקודים המקוריים החזק/צודק. לשימוש פנימי יש מצעדי ראווה, יריות באויר, ויהודי כי ייפול לידיהם …

כאשר מכפיפים עצמם היהודים לקודים התרבותיים הנוצרים ומשחקים אך ורק על הסדן שלהם, אין הם מסוגלים להתמודד עם האויב המוסלמי המחופש לחלש, הפטיש פוגע וכותש אותם לאט לאט.

ומה קורה אצל היהודים?

המלחמה הזו, המלחמה המסוכנת ביותר שידעה ישראל מעודה, מוצאת את ישראל במצב השפל ביותר האפשרי. היא אינה מודה בכך שהיא במלחמה. היא וודאי אינה רואה כאן מלחמה בין האומה היהודית לאומה הערבית, ומובן מאליו שישראל לא תעז להודות שמדובר כאן במלחמה בין היהדות לאיסלם ולנצרות. במצב כזה – כשאתה מותקף בצורה המסכנת את קיומך – ואין לך שום יכולת להכיר בכך – נראים סכויהם של היהודים לשרוד במדינתם הצעירה קלושים ביותר.

אמנם יש בין הישראלים מחנה רחב בחושיו הטבעיים הבריאים קולט את כל שנאמר עד כה, ולכאורה צריך היה לקום ולהתנער מהדרך האסונית שהוליכה אותנו עד הלום – לקום, להציב יעדים אמיתיים, ולהנהיג את המדינה בכוון אחר. וזה לא קורה. במקום זאת אנו עדים להתרוצצויות במסדרונות הפוליטיים , בנסיונות לפתור את הבעיה באמצעות הרכבת תמונת הפזל העגומה בכל מני תצריפים שונים ומשונים, שום דבר לא מתחבר ושום תצריף לא נותן איזו שהיא תמונה מתקבלת על הדעת.

מדוע המחנה הלאומי לא לוקח מנהיגות – וכי תיתכן הזדמנות טובה מזו?

זו שאלת השאלות. בואו ונחדד אותה. בימים אלו אנו חוגגים את פסטיבל רבין החמישי. כבכול שנה מאז הירצחו של האיש המסמל יותר מכל את התהליך שהוביל אותנו לאבדון הנוכחי, נכנס הימין כולו לבונקרים ו"סוגר מדפים". השמאל מתענג באותן שבועיים ימים על הסיסמא: "אמרנו לכם" – "הכתובת היתה על הקיר" – "לא נשכח ולא נסלח " וכדומה.  ההאשמה המוטלת על כל נאמני העם והארץ הזו היא כי הם בעצם הרוצחים. הם שהיו אלימים, הם שהסיתו, הם למעשה רוצחיו של הקדוש.

הימין, שמעולם לא היה אלים (וודאי לא כמו השמאל), מקבל את ההאשמה – מרכין ראשו בבושה וממלא את תפקידו בפסטיבל.

והנה מגיע תורו של הימין לצעוק – "אמרנו לכם". במקרה של הימין העובדות קצת יותר מוצקות.

לא מדובר כאן בהאשמה ערטילאית שמילים אלו ואחרות עודדו אדם זה או אחר – מדובר כאן במעשים ממש. הרובים שיורים בנו ניתנןו על ידי רבין ופרס לערפאת. תחנת המשטרה שבה בוצע הלינץ' ברמאללה הועברה לשם במסגרת ההסכמים שבישל בילין – כל יום נהרגים ונפצעים יהודים, בכל יום אנו הולכים ומאבדים את המדינה בזכות חבורת פונדק, הרשפלד, ומסייעיהם –

לכאורה, אם אנו ירדנו למקלטים לאחר רצח רבין, ציכה היתה חבורת אוסלו לתפוס כבר בראש השנה את המטוס הראשון ולחפש מקלט תחת זהות בדויה.

זה לא קורה. ובשביל להבין מדוע צריך לחשוב על משל השודד.

נתאר לעצמנו שאנו מטיילים להנאתנו טיול לילי ברחובה של עיר. לפתע פתאום אנו רואים שודד, מנפץ את דלת הכניסה של הבנק הסמוך וחיש קל יוצא מן הבנק כשעל כתפו שר גדוש במזומנים.

כמובן אנו צועקים – שודד, שודד, תיפסו אותו – אבל אף אחד לא מתייחס אלינו, והשודד נראה דווקא די רגוע…

אה כך? אנו אומרים לעצמנו – נו טוב – אז לפחות נרוויח משהבו מהעניין – וכשהשודד עובר לידנו אנו טומנים חי קל את ידנו בשק, דולים חופן מרשרשים, ושמים בכיס.

והנה מגיע מנהל הבנק, והאזעקה מתחילה פתאום לצלצל, גם הציבור ברחוב מתעורר מהאדישות ומתחיל להבין שהיה כאן שוד – האים אנו נצעק עכשיו "אמרנו לכם"?…

הימין הישראלי שם את היד בשק. ראש הממשלה שהוא בחר מיד לאחר אוסלו, לחץ את ידי ערפאת בחום ובשתי ידיו. כן – גם ביבי נתן להם רובים וכל המחנה הלאומי –כמעט- הפך בזכותו להיות חלק מאותו שוד. אין לו שום לגיטימציה מוסרית לבא ולאמר "אמרנו לכם" ואין לו שום יכולת להציע פתרון מהותי אחר.

למעשה גם אם ינצח מי ממנהיגי הימין הנוכחיים בבחירות לא תהיה לכך שום משמעות, כי כפי שכבר ראינו בעבר, הימין אינו מסוגל לפעול בדרך שונה מדרכו של השמאל – הוא רק מסוגל להלחם בעם ישראל בייתר יעילות. שום אדם לא יכול היה להרוס את חבל ימית חוץ משרון, ומי ששומע אותו מנסה להרגיע  את השמאל ולהסביר לו כי הוא אחד הבודדים המסוגלים להביא היום "שלום", מוטב שיחשוב טוב טוב למה הוא בדיוק מתכוון.

  אין הבדל בין ימין לשמאל?

הבדל מהותי  אחד קיים בין הימין לשמאל.

יש מי שחושב אנשי השמאל הקיצוני נוקטים תמיד בעמדות פרו ערביות בשל אהבתם לערבים. האמת היא שאין הדבר כך. אין הם מאוהבים בערבים, ולא גישתם ההומנית היא המובילה אותם להתכחש למציאות ואף להמציא בדיות בכדי להצדיק תמיד את הצד הערבי.

לא באהבת ערבים מדובר – בשנאת יהודים מדובר. מי ששונא את עצמו, שונא את עמו, ומבקש בכל מחיר למחוק את זהותו, חייב למצוא לכך צידוק. כך מוכרח לוי להראות לנו יום יום את אכזריות היהודים, כך תדבק יעל דיין תמיד בצד הנלחם בנו – זהו השמאל האמיתי – אל תחפשו שם הגיון – שנאה עצמית חולנית ותו לא.

והימין? לפחות מהמחלה הזו הוא איננו סובל. הימין מזדהה עם היהודים, אינו שונא את עצמו, וכשיפסיק להתבטל בפני השמאל, כשדווקא לאור ומתוך יהדותו יפיק מדיניות חדשה, ניתן יהיה לחשוב ברצינות על מדינה יהודית גם לדורות הבאים. אבל הימין לא מוכן להרים את הדגל הזה ולכן הוא נאבק במגרש אבוד.

איך כל זה קשור לכותרת  – "מלחמת החלומות"?

למעשה המלחמה הניטשת בין היהודים הנה מלחמת החלומות.

המלחמה הפנימית הנה מה יהיה החלום הלאומי של העם בישראל. האם יהיה זה חלומו של הרצל, חלום העם ככול העמים, או חלומם של אבותיו – תיקון עולם במלכות ה'.

אפשר גם להגדיר זאת בצורה אחרת – האם מטרתנו היא להקים את מדינת היהודים או את המדינה היהודית – האם תהיה לנו מדינה יהודית או מדינת אזרחיה.

עד היום ניצח החלום הראשון – בנינו את מדינת היהודים בדיוק לפי הקונצפט ההרצליאני. במדינה הזו עשינו כל שביכולתנו לבולל את עם ישראל ולהופכו – כעם – לעם ככל העמים.

פעם אפילו נפל לידינו בטעות מקום המקדש – ומיד מיהרנו להוריד משם את דגל ישראל – שלא יתחילו לחשוב פה על בית מקדש חס וחלילא.

אז איך נצדיק את קיומנו כאן – הרי כל בני התרבות מתגאים בתרומתם הסגולית לחברה האנושית – מה תהיה תרומתו של העם הישראלי החדש לאחר שהתערטל מיהדותו, מתרבותו, מן התנך, וממוסר הנביאים שהוריש לעולם כולו?

זו אכן בעיה – אך למזלנו אין לנו שום צורך בהצדקות שכאלה, השואה פתרה לנו את הבעיה. אין זה נכון שלא הקמנו את בית המקדש בירושלים – העם הישראלי דווקא הקים לו בית מקדש שכזה – שמו יד-ושם, וכל זב ומצורע הנוחת בגבולינו מובל אחר כבוד למקדשנו בכדי להבין למה הישראלים אינם זקוקים למטרת קיום, להצדקה כל שהי, לתכלית ולייעוד.

אבל הקולות הקוראים למקדש האמיתי הולכים וגוברים. גוברים עד כדי כך שראש הימין כבר מרגיש צורך לתפוס את העגלה הזו.8 והוא עולה להר – ואז הכל מתפוצץ.

טוב מספיק אם ההתפלספויות – הבנו מי נגד מי, ומה נגד מה, וכמה שאנחנו עלובים – מה יקרה עכשיו?, יש מוצא מתוך החורבן הזה?

אם באמת הבנו – אז יש מוצא. אבל כנראה שעוד לא ממש הבנו. כנראה שעד שנבין באמת העסק עוד ילך ויתדרדר. עוד לא הגענו לתחתית החבית. האש תתרחב לעוד ועוד חזיתות. העולם הנוצרי יילך ויצר את הסדן בעוד הפטיש המוסלמי ילך ויגדל, יילך ויתייעל. ואז נבין. ולא – לא יהיה מאוחר מדי – פשוט משום שנצח ישראל לא ישקר.

כי מאחורי המציאות העגומה הזו עומדות להן שלושה עובדות נהדרות.

הראשונה היא – שאלמלא מצב עגום זה היה כבר הר הבית נמסר למחבלים, והיישובים היו בתהליך של פירוק.

העובדה השניה היא שהציבור נמצא כיום בעמדת הקשבה. מעולם לא הקשיבו לנו כפי שמקשיבים לנו היום. נכון איננו אומרים דבר, אנחנו מגמגמים, אבל כשנתחיל לדבר ברור יקשיבו היטב.

העודה השלישית ואולי החשובה ביותר. מתחיל להתגבש גרעין של אלטרנטיבה מהותית. הגרעין הזה אינו רק פוליטי. זהו גרעין רעיוני של אנשים הבונים חשיבה לאומית אחרת, חלום לאומי המבוסס על החלום היהודי ולא על הפיקציה הישראלית. לצד החשיבה האמונית האינטלקטואלית החדשה, הולכים ומתגבשים מקורות סמכות תורניים חדשים, בית דין – גרעין לסנהדרין – שיוצא חוצץ נגד הממסד הרבני השואב את סמכותו מהמדינה האנטי יהודית. ועל בסיס כל הכוחות הללו מתעוררת גם יוזמה פוליטית האמורה למצות תהליכים אלה לכדי מנהיגות לאומית.

כוחות אלו עודם בחיתוליהם. ולכאורה כשהתותחים יורים המוזות צריכות לשתוק – ומה הקשר בן כל זה לבין הירי בכביש המנהרות.

מה הפתרון הטקטי שלך עכשיו?

התשובה הטקטית הקטנה – נעוצה מתחילתה ועד סופה בחלום הגדול. משה דיין לא הוריד את הדגל מהר הבית בגלל לחץ בין לאומי, הוא עשה זאת בגלל שהיה לו (ולכל מנהיגויות ישראל מאז הקמתה) חלום אחר מהחלום שלנו. אלוף פיקוד המרכז לא ברח מקבר יוסף כי לא היתה לו אפשרות להחזיק בו – הוא עשה זאת כי יש לו חלומות אחרים. הרב הרלינג ה' יקום דמו – לא הופקר למותו בהר עיבל בגלל שלא ניתן היה להצילו – פעולותיו הטקטיות של הצבא  נגזרו שם מחלום אחר השתול עמוק עמוק בכל רובדי קצונתו הבכירה.

כאשר ננצח במלחמת החלומות הטקטיקה תבוא מאיליה. ולעומת זאת כל פתרון טקטי שנציע עכשיו (עוקף לעוקף ) לא ישנה דבר כל עוד החלומות הן החלומות הנוכחיים.

זה יימשך עוד שנה אומר לנו הרמטכ"ל – אולי פחות, אולי יותר, ככל שיגבר הייאוש תגדל ההקשבה, ואנו צריכים פשוט להתמיד ולהתקדם עם החלום החדש בכל חזיתות ההנהגה הרוחנית והפוליטית. אנו צריכים פשוט להיות שם, להיות שם בשביל עם ישראל כי הוא ייפנה אלינו, להיות שם עם החלום שלנו – החלום הקוסמופוליטי הגדול – "תיקון עולם במלכות ה'.