ב"ה    תשרי תשס"ב

אמריקה הפסידה

מאת: משה פייגלין

ביום חמישי הבנתי שאמריקה הפסידה את המלחמה.

הגעתי לארה"ב לארבעה ימים לצורך פגישה שהייתה אמורה להתקיים במנהטן ביום שלישי בערב. הפגישה לא התקיימה – אין יוצא ואין בא מהעיר הגדולה. ספק אם כל המוזמנים עודם בחיים. אין טיסות חזרה, וכל שנותר הוא להאזין לדיווחים ולקוות למקום על הטיסה הראשונה שתחזור לארץ.

אף פעם אינני נשאר ביום השבת מחוץ לארץ. זה יותר יקר זה פחות יעיל אבל ככה זה, מן כלל פנימי שכזה. עכשיו את השבת בארץ ישראל כבר הפסדתי, ונותר רק להתפלל שתפילותיי בראש השנה תעלנה מארץ הקודש.

אי אפשר לברוח מן הדיווחים ממקום הטבח, זה כל הזמן באוויר, בבית במכונית, בחנויות. נכנסתי למכולת שכונתית. מבעד למוצרים (ולמקלט של הזבנית) מדבר בוש אל האומה האמריקאית:

"אני מכריז על מחר כעל יום תפילה" אומר הנשיא.

מעניין אני חושב לעצמי לא זכור לי ראש ממשלה ישראלי שהכריז על יום תפילה, אפילו כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתה גולדה "מזועזעת" אבל לא זכור לי שהיא ביקשה ממישהו להתפלל. נו טוב אני ממשיך ביני לבין עצמי הרי ההמנון שלהם מופנה לאלוקים "אלוקים ברך את אמריקה", גם האנגלים שומרים על קשר הדוק עם היושב במרומים "אלוקים נצור את המלכה" הישראלים "ניתקו מגע", בהמנון שלהם, כל שנותר זו תקווה עגומה לחופש חסר פשר, למי בדיוק יתפללו?

"אני מבקש מכל אמריקאי" – ממשיך הנשיא וקוטע את מחשבותי - "שמחר, במהלך הפסקת הצהרים (כך ממש הוא אמר לא על חשבון העבודה כמו חבר הסתדרות מן המניין בזמן ה"לנאצ' טיים", כך הוא אמר.) שיתפלל עבור כל הנפגעים, בני משפחותיהם, והאומה האמריקאית".

"לכו לכנסיות, לכו לבתי הכנסת, לכו למסגדים, והתפללו" סיים הנשיא.

האם שמעתי נכון?! אני שואל את המוכרת האם הוא אמר מסגדים?

המוכרת מהנהנת בראשה.

"בזה הרגע הפסדתם את המלחמה" – אני אומר למוכרת ההמומה – ופונה לחפש את מבוקשי בין המדפים.

אמריקה הפסידה את המלחמה. האמריקאים נתפסו בדיוק באותה נקודה בה נתפסה ישראל, וכמו שישראל נסוגה מתבוסה לתבוסה כך גם האמריקאים נמצאים עכשיו במסלול של התרסקות.

כשתימצאנה הקופסאות השחורות של המטוסים, ניתן יהיה לשמוע את הטייסים זועקים "אללא אכבר" בשניות שלפני ההתרסקות. בשמו של 'אללא' הם טבחו בכם, עכשיו קורא לכם הנשיא ללכת ולהתפלל אליו.

הענק האמריקאי חטף סנוקרת קשה בהרבה מזו שהכניסה אותו למלחמת העולם השנייה, מי שהכניס לו את הסנוקרת ההיא, חטף שתי פצצות אטום. לסנוקרת הנוכחית אין כתובת החזר. בשעות הראשונות היה נדמה שהנקמה האמריקאית תהיה מזעזעת ומחרידה יהודים בארה"ב חשבו שעכשיו שרון יכול "להיכנס" בערבים, לפוצץ את מסגד אל אקצה, לגרש את כולם, לעשות ככל העולה על רוחו לנוכח תמונות הזוועה ממרכז הסחר העולמי, ותמונות השמחה ברמאללה, הוא רק יקבל מהאמריקאים מכתבי תודה. והאמריקאים, נקמתם ודאי תתגמד ליד תגובתה של ישראל. נקפו השעות חלפו הימים והנמר האמריקאי התברר כחתלתול חסר ישע. הנשיא האמריקאי עסוק בחיזורים אחרי אומות העולם ביצירת קואליציה מוזרה נגד כמה שוכני מערות באפגניסטן, סנטורים מסבירים בשידור חי לאומה האמריקאית ש"עלינו לזכור שהאויב הוא הטרוריסטים, לא האסלאם".

אמריקה נתפסה בדיוק באותה חולשה בה נמצאת ישראל בשנים האחרונות. היא שבויה בקונספציה של עצמה ולכן אינה מסוגלת לזהות את האוייב ולהלחם בו. ולכן היא תפסיד, כמו שאנחנו מפסידים.

ישראל קמה על ההנחה שעם ישראל הוא עם רגיל ועליו להקים מדינה רגילה, מבוססת על תרבות המערב, ולהתקבל למשפחת האומות. מכיוון שהעם הוא עם רגיל,עם ככול העמים, והמדינה רגילה –מדינה ככול המדינות, גם סיכסוכי השכנים שלה הם סיכסוכים רגילים, "סטנדרטיים", סיכסוכים רציונאליים, סיכסוכים על שטחים, סכסוכים שניתן לפתור אותם באופן הגיוני.

אבל העם היהודי אינו עם רגיל, וסכסוכיו אינם סכסוכים רגילים. המלחמה בנו אינה על שטחים אלא על עצם מהותנו כאומה יהודית. זו מלחמה נגד המסר החבוי בנו ומאיים לפרוץ החוצה אם נממש את הוויתנו הלאומית. בכך הם נלחמים, ואילו אנו משיבים להם במסגרת ההבנה שבה אנו רוצים להבין את המציאות. בשטחים ובבטחון, ולא מבינים למה הם לא מוכנים לקבל גם 100% מהשטח.

"המלך הוא עירום "צועק לנו ערפאת והורג שלושה בנתניה,

"אתה רוצה שנלבש לכבודך בגד אחר?" שואל פרס,

"הוא עירום" – צועק ערפאת – ורוצח אם צעירה מאלפי מנשה,

"אולי נחליף לאדום" – שואל בילין...

הוא ממשיך להכות, ואנו ממשיכים להציע פתרונות שאין בהם הודאה במציאות העירומה.

פלא שאנו מפסידים?

אותו הדבר קורה עכשיו באמריקה.

האמריקאים – הם למעשה ממשיכי דרכה של הנצרות.

הם אינם נוצרים – אבל כנושאי הדגל של התרבות המערבית הם ההמשך התרבותי שלה.

מה הביא את הטרוריסטים לשנוא כ"כ את אמריקה. מדוע הם מוכנים להתאבד בכדי להרוג אמריקנים, הרי אמריקה אינה כובשת את ארצותיהם, להיפך – רבים מהם ניזונים מידה הטובה, וראה זה פלא – אפילו הקהילה הערבית בניו-ג'רסי, זו החיה ממש על סיר הבשר האמריקאי, זו שעלולה היתה להיפגע פיסית ממתקפת האימים, אפילו קהילה זו צהלה ושמחה למראות הטבח המחריד.

מה פשר השנאה הזו?

שתי בנות סוטות צמחו מתוך היהדות ויצאו לכבוש את העולם. הנצרות והאסלם. שתיהן שונאות לאימן ושתיהן לוחמות זו בזו.

היהדות משלבת את מידת החסד ומדת הדין בהרמוניה ובמינון הנכון. באה הנצרות ונטלה את מידת החסד בלבד, בא האיסלם ונטל את מידת הדין.

המוסלמים רואים בעיניים כלות כיצד מצליחה התרבות מבוססת החסד הנוצרי להשתלט על העולם. יבוא העולם כולו ויהנה מקרן השפע הפתוחה לכל – לכולם אנו מציעים את הלחי השניה, ואת הגוף כולו – בואו וטלו חלקכם בעושר – בואו והכנסו בשערי מרכז הסחר העולמי, איננו כובשים אתכם בחרב, אנו כובשים אתכם בזהב.

"מדוע הם מביאים את המלחמות שלהם לכאן?!" זעק ברוקר מפוייח למקרופון ה CNN – הוא כלל לא מבין שהוא כובש,לא שטחים הוא כובש, אלא את התרבות הנגדית, הישר מכאן – ממגדלי התאומים.

אבל כל ילד מוסלמי מבין זאת היטב – מה שנעלם מעיני הפרשנים והסנטורים בארה"ב – ברור כשמש בצהריים לחצי השני של העולם. אין לאמריקה מלחמה עם אחד – בן לאדן, יש לה מלחמה עם כל ילד שייוולד מחר בקהיר,בעמן, בבירות, בעזה - ואם הוא מוסלמי – אז גם בניו-ג'רסי.

אמריקה לעולם לא תודה שיש לה עסק עם מלחמת תרבויות – עם למעשה – מלחמת דת. הודאה בכך הנה הודאה כי כמו במקרה הישראלי, גם הערכים המכוננים את אמריקה בטעות יסודם.

הם אינם אוניברסליים כפי שרצו האמריקאים להאמין – האושר אליו שאפו בשם האנושות כולה, הוא אולי אושר לקבוצה מסויימת מבוססת נצרות, אך הוא גיהינום לקבוצה לא פחות גדולה, וייתכן שהמאזניים מתחילות להתהפך – והחצי השני של העולם מתחיל עכשיו להגשים את שאיפתו שלו לאושר – (אוי לה לתרבות שאושרה טובל בנהרות של דם) ואתם האמריקאים תתרגלו למציאות החדשה כפי שהרגלתם עד היום את המוסלמים למציאות שלכם.

היא לעולם לא תודה – ולכן לא תהיה מסוגלת להשיב מלחמה שערה. בדיוק כמו הישראלים.

הם אינם מזהים את האוייב –הם מחפשים את הטרוריסטים כפי ששרון רודף אחד מחבלים ספציפיים – הם רודפים אחר הדבורים במקום לחסל את הקן, הם מפחדים מהקן, הם מפחדים מהתמודדות אמיתית – התמודדות מהותית בין ערכיהם לערכי האיסלם.

הם רוצים קואליציה עם מדינות ערב המתונות. הם צריכים להוכיח שלא האיסלם הוא האוייב ולא הערבים הם האוייב – הטרור הוא האוייב. עד כדי כך מגיע הגיחוך שגם ערפאת מוצא עצמו מחוזר – ערפאת, האיש שהמציא את חטיפות המטוסים, האיש שהמציא את הטרור של המאה העשרים – איתו הם יעשו קואליציה ובלבד שיספק להם את המסווה מראיית המציאות נכוחה.

והם אכן יתפסו את הדבורים. בן לאדן אבוד. אין שום סיכוי שאיש זה יחמוק מעוצמתה של ארה"ב. אז מה? כל ילד ערבי רוצה היום להיות "שהיד". יצטרף בין לאדן לפנתיאון השהידים, מליון מחלפים עומדים בתור, והם חסרי סבלנות. אמריקה נלחמת מלחמה פיסית באוייב מטה- פיסי. הם לא מסוגלים להבין את מה שאנו בישראל רואים יום יום – הורים מאושרים למחבלים שהתאבדו.

הרבה המראות ונחיתות נראה בחודשים הקרובים, משחתות ומטוסים, ומליוני טונות של ט.נ.ט בחולות המדבר העירקי ומערות אפגניסטאן. הם יהרגו אלפי חפים מפשע, ואחרי כל זה הם יפסידו – כי הם לא זיהו את האוייב.

תהיה שם "סופה – במדבר" (שם הקוד של המבצע הקודם) שלא נודע כי באה והלכה, יהיה שם "צדק אין סופי" (שם הקוד של המתקפה הנוכחית) צדק שאין לו מטרה ולכן יש בו הכל חוץ מצדק.

אילו היה להם האומץ להכיר במציאות יכלו לנצח בקלות, בלי קואליציה, בלי שינוע צבאות, בלי קיפוח חסר טעם של חיי אדם.

אבל הם עסוקים בלרמות את עצמם. לא רק הפוליטיקאים – כולם עד אחרון האזרחים.

אחת התופעות המעניינות היתה הצנזורה העצמית שהטילה על עצמה התקשורת האמריקאית.

ישבתי וצפיתי בטלויזיה בהתפתחות הארוע בשידור חי. בתוך השעה הראשונה הובאו שידורים חיים מרמאללה ומשכם – נראו בהם המוני ה"פלסטינים" החוגגים את הטבח במנהטן. שמחתי על התמונות. לפתע נעלמו הדווחים כלא היו. לאחר השעה הראשונה לא ראיתה אותם יותר. רק בעיתונות היהודית ב"ג'ואיש פרס" – ראיתי גם מאוחר יותר את התמונות הללו.

אינני מאמין שהממשל האמריקאי התקשר לרשתות התקשורת והורה להן מה לשדר. זה בא להם בטבעיות אל תראה לאמריקה את המציאות הסותרת את ערכי היסוד שלה. אנו נידבוק בדרך האמריקאית ואיתה ננצח – האומנם?

לא שידורים מרמאללה ולא תמונות משום מקום אחר. במקום זאת החלו להופיע אין-ספור ראיונות עם פרופסורים אמריקאיים בעלי שמות ערביים ומבטא ערבי. והמסר הסמוי – הנה אמריקאי שקוראים לו אחמד, והוא מוסלמי, והוא בכל זאת אמריקאי!

"אני מגנה בכל תוקף את המתקפה הזו" אומר פרופסור ערבי שכזה "אתם צריכים לדעת שרוב הערבים אינם כמו הטרוריסטים הנאלחים הללו, רובם חושבים כמוני, אבל!" – מוסיף הפרופסור ברוב ידענות – "כאשר אתם עוזרים לכיבוש הישראלי בפלסטין, אתם גורמים ליותר ערבים להיות בצד של הטרוריסטים ולא בצד שלי...".

ולכן ישראל מחוץ לקואליציה – אפילו יחידת פינוי ההריסות המעולה שהייתה מוכנה לצאת ולחלץ – נשלחה אחר כבוד חזרה לבסיסה. ישראל הפילגש שצריך להסתיר, ומלך הטרור ערפאת , הוא האשה הלגטימית והמחוזרת.

וטוב שכך. כי ביסוד הדברים אמריקה אינה בת בריתנו – אבל לא בכך עוסק מאמר זה.

למחרת הטבח פנה אלי מכר אמריקאי עשיר ושאל לדעתי על המצב.

השמעתי לו את הגיגי – ואז הפתיע אותי האיש בהצעה שאי אפשר לסרב לה. "אני מוכן לשלם עבור מודעה על עמוד שלם ב 'ניו-יורק טיימס' (זה לא 'מקור-ראשון' וגם לא 'ידיעות – אחרונות' זו תפוצה של עשרות מליונים ומודעה כזו עולה בערך 100,000 דולר) ואני מבקש שתשב ותנסח את המודעה". לא רציתי לעשות זאת, גם משום שמלחמת האמריקאים ברוחות אינה מלחמתי, וגם משום שקיוותי שהיהודי היקר יפנה את עושרו למטרות חשובות בהרבה בהן אנו עוסקים בארץ ישראל. אבל האיש התעקש, ואני נסחתי את המודעה הבאה:

זוהי מלחמה תרבותית/דתית

נהרוג מליון בין-לאדנים והם ימשיכו לחגוג(כאן באה תמונת הערבים החוגגים ברחובות)

הם השמידו את הסמלים שלנו (תמונת מגדלי התאומים הבוערים)

עלינו להשמיד את שלהם (תמונת מסגד אל-אקצה בהר הבית, ואבן הקעבה במכה)

מזועזעים???

אמריקנים לא עושים דברים כאלה???

אמריקה תמשיך להיחרב עד שתבינו....

ידידי האמריקאי נדהם למקרא המודעה?

"אבל הם יתחילו במלחמת דת" הוא אמר לי – יש לך מושג לאיזה מעגל נקמה ניכנס?

"ומה קיבלתם עכשיו"? שאלתי אותו – "האם נראה לך שהם הרגו רק עשרות אלפים משום שבנתיים הם לא שונאים אתכם כל כך?"

"המלחמה הזו היא מלחמת דת" – הסברתי לו, "הם לא מפחדים למות, הם מקדשים את המוות, הם מתים כששמו של 'אללא' על שפתותיהם,ובגן העדן ממתינות להם שבעים הבתולות. כשהם כובשים מקום קדוש הם מיד הופכים אותו למסגד (ממקום המקדש ועד קבר יוסף), אתם לא מפחידים אותם עם הפצצות שלכם – במקרה הטוב תהפכו אותם לשהידים. הם כוונו את המתקפה שלהם אל האלוהים שלכם – אין לכם ברירא, אתם צריכים לכוון את המתקפה שלכם אל האלוהים שלהם. כשתחריבו אותו – ישאר להם רק העולם הזה, פתאום הם יפחדו מכל עלה נידף, הם יפחדו מדקירת סיכה, הם ידעו שלא רק הם מבינים את שפתכם – גם אתם מבינים את שפתם, ואתם נלחמים בהם בכללים שלהם עצמם. "

"חשוב על כך" – הוספתי ואמרתי – " כמה אנשים אתם הולכים להרוג לשווא, וכמה קל לנצח את המלחמה הזו בלי להרוג איש".

ידידי השתכנע – אך לא העז לפרסם את המודעה – אחרי ככלות הכל – גם הוא אמריקאי.

אותי הטריד ההמשך.

מכיון שהאמריקאים יפסידו, הרי שכמות אדירה של תיסקול תלך ותצטבר. מגדלי התאומים יהיו רק ההתחלה – הצלחת מתקפת הטרור יצרה חשק בלתי ניתן לכיבוש אצל כל תינוק ערבי לעשות מעשה דומה , מתקפות הטרור יגברו, ולאמריקנים לא תהיה תשובה.

או אז יחלחלו היטב דברי ההסתה של הפרופסור הערבי. ישראל היא הבעיה, וכמובן המסר הנסתר – היהודים הם הבעיה.

לא יהיו פוגרומים באמריקה, פוגרומצ'קים קטנים – אולי, אבל לא מה שהורגלנו לו בארופה,

יש משהו טוב מדי באומה הזו שלא יאפשר זאת, אבל איך יראה יהודי את פרצופו ברחוב כאשר כל אמריקאי משוכנע שהוא איבד את פרנסתו, את רכושו, את הקרובים לו שנהרגו בפיגועי טרור ובמלחמה אין סופית –

בגלל היהודים.

הדרך חזרה לארץ ישראל היתה קשה מאוד. כמעט 24 שעות ישבתי על המזוודות עד שהצלחתי להידחק אל אחד ממטוסי אל-על ברכבת האוירית שאירגנה החברה להחזרת כל הישראלים התקועים הביתה.

"אם זה התור של הישראלים שרוצים לחזור לארץ" – חשבתי לעצמי – "נשאר רק לנחש איך יראה התור של היהודים ...."

תמיד אני כורע ברך ומנשק את האדמה בחוזרי לארץ

מעולם לא קיבלה אדמת הקודש נשיקה חמה יותר מבחזרה זו.