מכתב הקצינים

מאת: משה פייגלין

בערך אחת לשנה, מתפוצץ בישראל ברעש גדול בלון תקשורתי סביב סרבנותם של אנשי שמאל כאלה ואחרים לשרת בצבא "הכיבוש".

עוד בתקופת 'גולדה' – עצרה הארץ את נשימתה נוכח מכתב השמיניסטים המפורסם. אחרי המכתב ההוא עלו ובאו מכתבים רבים מאותו סוג. פעם היו אלה שמיניסטים, ופעם קצינים, פעם חיילים לפני שירות מילואים ופעם כאלה שזה עתה השתחררו. ידוע לי על מקרה אחד בלבד של קצין – איש – ימין אשר השתמש בנשק הסרבנות ומסיבה הפוכה. היה זה סרן מוטי קרפל שסירב לשרת בשל מדיניותו השמאלנית של הצבא. למותר לציין כי על אף שהביסוס האידאולוגי לסרבנותו היה עמוק והגיוני הרבה יותר, המקרה של קרפל לא זכה ולו לשמינית מן החשיפה לה זכו סרבנויות השמאל. ידיעות אחרונות לא הקדיש לו את המוסף השבועי, ורשתות התקשורת הבין-לאומיות לא שיחרו לפתחו.

מדינת ישראל קמה וחיה על יסוד האתוס הביטחוני. הביטחון – עצם שמירת הקיום, הוא אולי הדבק היחיד המלכד עדיין – ובקושי רב – את החברה הישראלית. לכן – לפעולה פוליטית המשתמשת בעצם הנכונות לשרת כשוט נגד המדינה אמור להיות משקל רב. ברור שמדינת ישראל לא תוכל להחזיק ביש"ע אם תופעת הסרבנות לשרות שם, תהפוך למרי של ממש. אולם אל דאגה, בדיקה מעמיקה של תופעת הסרבנות השמאלנית, שוללת מכל וכל אפשרות שכזו.

מספר קווי דמיון חוזרים על עצמם בכל פעם שהנושא עולה לכותרות. תמיד מדובר בסרבנות שירות של אנשי שמאל, תמיד מקבלת הסרבנות הזו הד תקשורתי העומד מחוץ לכל פרופורציה להשפעתה המעשית, תמיד יוצאים מזה החותמים ללא פגע או בעונשים סמליים בלבד, ותמיד זוכים החותמים לאהדה תקשורתית ול "פוזה" של אנשים המוכנים לשלם מחיר כבד עבור עמידה על ערכיהם הנעלים.

לגבי חלק מסרבני השמאל הופכת האהדה התקשורתית לתיגמול ממשי - דוגמה אחת מני רבות הנה משה נגבי, איש תנועת השמאל הקיצוני "יש גבול", אשר הודיע כי מדיניות ממשלה שלא תמצא חן בעיניו תצדיק עבורו אף מלחמת אזרחים (כך ממש! ובכתובים...). נגבי זה - לא רק שלא הואשם בהמרדה ושילם מחיר כל שהוא – אלא אף זכה בלא פחות ולא יותר מאשר משרת הפרשן המשפטי הבלתי מעורער של קול ישראל.

על רקע סקירה הסטורית קצרה זו של קורות הסרבנות האידאולוגית של השמאל, קשה להתייחס ברצינות למכתב הקצינים הנוכחי (שרובם –אגב – כלל אינם קצינים, וחלק מהחותמים – כך התברר – כלל אינם משרתים כיום בצה"ל). אולם השאלה המהותית נותרת בעינה. נניח לרגע כי כל אותם גורמים ההופכים את ה"סרבנים המצפוניים" מן השמאל לחוכא ואתלולא היו מנוטרלים, נניח – שהתקשורת לא היתה עומדת לצידם, נניח שמדינת ישראל הייתה תובעת עבורם שנות מאסר ארוכות (כפי שעשתה במקרה של 'זו-ארצנו'), נניח שהחותמים היו משלמים במקורות פרנסתם, שקידומם האקדמי היה מעוקב ושמעמדם הציבורי היה מושפל לתהום תחתיות – בקיצור נניח שסרבני השמאל היו נתבעים לשלם בגין עמדותיהם את המחיר היקר ששילמו אנשי הימין אשר מצאו עצמם בחזית המאבק נגד שלטון אוסלו – מה הייתה אז עמדת הימין כלפיהם?

לפני כשבוע מצאתי עצמי בויכוח בשידור חי עם חבר הכנסת ממרץ – מוסי רז- סביב נושא הסרבנות. זכות גדולה גלגל לידי הקב"ה, לעמוד בראשה של תנועת 'זו ארצנו' – תנועה אשר עמדה בחזית המאבק נגד הסכמי אוסלו, והובילה את המרי האזרחי היחיד בתולדותיה של מדינת ישראל. בגין פעילותי זו – עמדתי יחד עם חברי שמואל סקט לדין בגין 'המרדה' ומדינת ישראל דרשה עבורי בבית המשפט עונש של

כ 10 שנות מאסר. (סרבנותי האזרחית הסתכמה בקריאה לחסימת כבישים ואינה משתווה לחומרתה של סרבנות המתבצעת במסגרת צבאית תוך מצב כללי של לוחמה.) כיוון שכך נראה היה למראיינים שיהיה זה מעניין לעמת אותי עם איש שמאל מובהק על רקע מכתב הקצינים.

מה שהתרחש באותו דיון היה מבחינת רבים הפתעה גמורה. מוסי רז – יצא באופן חריף נגד החותמים, בעוד שאני לא ראיתי כל פסול עקרוני בעצם תופעת הסרבנות. טענתו של רז הייתה שיש קודם כל למלא פקודות – ורק פקודה שהנה בלתי חוקית בעליל צריך לסרב למלא. רז לא הצליח להגדיר מהי פקודה שכזו שכן הגדרה שכזו אינה בנמצא. בשחצנות האופיינית לאנשי שמאל – מניח רז כי עולם הערכים בו הוא אוחז – הנו עולם הערכים הנכון והבלעדי, ונקודת ההשקפה הסובייקטיבית שלו מספיקה בכדי לקבוע מה חוקי ומה לא חוקי. אני טענתי – כי באופן עקרוני – אדם חייב לנהוג על פי מצפונו, ולא רק שמותר לו לסרב לחוק במידה והוא עומד בסתירה למצפונו אלא הוא אף חייב מבחינה מוסרית לעשות זאת. הבעיה עם מכתב הקצינים – הסברתי – אינה בעצם תופעת הסרבנות אלא בעובדה שהסרבנים אינם נתבעים לשלם מחיר בגין העמידה כביכול על עקרונותיהם. עובדה זו פועלת בסופו של דבר כבומרנג נגד החותמים עצמם. החברה אינה מקבלת אותם ברצינות, ועל אף הסיוע הגדול לו הם זוכים משונאי ישראל בתקשורת הפנימית והבין-לאומית, פעילותם אינה צוברת תאוצה, מעטים מאוד מצטרפים אליהם, ורוב רובם של המילואימניקים מוקיעים אותם.

אילו היו החותמים נתבעים לשלם את המחיר שנתבעו לשלם אנשי הימין שניהלו מרי אזרחי בלתי אלים, ספק גדול אם היה המכתב הזה יוצא לאויר העולם, ואם היה נמצא אחד שהיה חותם בכל זאת – הייתי מסיר בפניו את הכובע.

אינני חושב שיש לחברה הישראלית סיבה לחשוש מתופעת הסרבנות. סרבנויות אמיתיות, כאלה של אנשים מצפוניים אשר שילמו מחיר יקר בגינן, לא רק שלא פוררו את החברות בהן התקיימו, אלא תרמו תמיד לתרבות העמים בהם התחוללו, וביצרו את יסודותיהם המוסריים. הסרבנות הנה הכלי הדמוקרטי היחיד נגד הציניות והרשע המופעלים בחסות החוק והבירוקרטיה. כשמביטים באופן ספציפי במקרה הטרי שלנו, ספק רב אם ניתן לראות בחותמים סרבני מצפון, וגם אם יהיה מי שיתעקש לראותם כך – מצפונם מעוות* כך שבסופו של דבר החברה תדחה את המסר שלהם. מצד שני מועיל מכתבם בכך שהוא מגרה את החברה הבריאה לבירור מהותי בשאלות היסוד – ובכך חשיבותו.

---