הגיבורים והפחדנים

מאת משה פייגלין

יש איזו סתירה בולטת לעין בתוך המציאות המטורפת בתוכה אנו חיים. צד נפלא וצד אפל. מצד אחד אנו נחשפים בכל יום כמעט, למעשי גבורה עילאיים – שכל אחד מהם היה יכול לפרנס דרמה הוליוודית. כאן שוטר שמנהל באקדחו קרב יריות נגד מחבל חמוש בנשק אוטומטי, שם אזרח שמצליח להרוג מחבל חמוש ולהבריח עוד שניים לאחר שנפגע בחזהו בצרור יריות, כאן שוטרת שמקריבה את חייה בהסתערות חזיתית, ושם סתם אישה פשוטה שמצליחה לתמרן את רכבה כך שהמחבלים לא יגיעו לזווית ירי קטלנית מדי, או נהג אוטובוס שדוחף בשניה האחרונה את המחבל ומציל את נוסעיו.

כל אחד מהסיפורים הללו – אילו התחולל בארה"ב למשל – היה מעסיק את האומה האמריקאית שבוע ימים. כל אחד מהשוטרים והחיילים הגיבורים, או מהמתנחלים הגיבורים, או נהגי האוטובוס הגיבורים – כל אחד מהגיבורים הללו היה מוזמן שם לבית הלבן – היו עושים עליו סרטים – היו חוגגים סביבו בלי סוף.

אצלנו, הגבורה הזו הפכה פשוט לשגרה. כולם צנועים – לא עושים מעצמם מי מיודע מה – פשוט משליכים את נפשם מנגד, כי זה מה שצריך לעשות באותו רגע – והחיים נמשכים.

הלב נמלא גאווה בעם המיוחד הזה. מהר מאוד מסתגל עם ישראל למצב המשונה הזה שבו כל הארץ חזית. אין יותר גבולות ברורים, בכל רגע יכולה המלחמה המטורפת הזו לפתוח חזית חדשה – ממש מתחת לאפך. ואם פעם דיברה התרגולת על בידודו של אזור האירוע עד שתגיע הסיירת המובחרת שכבר תטפל בעניין – הרי שעכשיו אין מקום לשום סיירת. מי שנמצא במקום האירוע – הוא הסיירת. הם באים לא בשביל להתמקח, הם באים בשביל להרוג - כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. כל אזרח הופך באותו רגע לסיירת מטכ"ל – או לצאן טיבחה. ועם ישראל בוחר יותר ויותר באפשרות הראשונה.

אבל הכוחות המיוחדים שמגלה העם הזה בימים אלה – הנם רק צדו האחד של המטבע, מצדו השני מתגלה ההיפך הגמור. וכשאני מדבר על הצד השני של העם הזה אני מתכוון למנהיגיו.

הפחדנות, הרפיסות, הניבזות - כל המושגים הללו קטנים על הקבוצה העלובה המובילה את האומה הכבירה הזו אל עברי פי פחת.

ראש הממשלה מבקש לפצות את רוצחי עמו בהקמת מדינה בלב המולדת. נשיא מדינת היהודים מחרה מחזיק אחריו - ומבקש לרוץ ולחלות את פני הרוצחים ברמאללה.

יש למישהו הסבר לסתירה הזו? – בד"כ עם חזק מצמיח מתוכו מנהיגים חזקים – כיצד זה אצלנו, מוציאה אומה של גיבורים – מנהיגות עלובה שכזו?

חשבתי על כל מני תשובות.

חשבתי שזה בגלל הטוטאליטריזם השמאלני – המערכת בנויה כך שלא משנה מי המנהיג, המערכות השמאלניות כבר מחזיקות אותו בגרונו – והוא כבר מיישר קו לקראתם,

חשבתי גם שהתופעה הזו נובעת מחוסר אמונה – להיות גיבור כל עוד יש מישהו מעליך שלוקח אחריות כוללת, זה במובן מסויים קל – גם שרון היה פעם גיבור כזה, כל עוד הוא היה מס' שתים של מישהו אחר.

אבל כשאתה מס' אחד – פתאום אתה לגמרי לבד מול העולם כולו, אף אחד לא מחזיק לך את היד – מה שצריך באמת זה מנהיג שמבין שבעצם הוא אף פעם לא מס' אחד – אלא רק נבחר בניו של האחד האמיתי, זה המשגיח ממרומים.

כל מני מחשבות כאלה עברו בראשי כשחשבתי על הסתירה הזו. אבל השאלה הרבה יותר חזקה מכל התשובות. זאת סתירה מדהימה, שנראה לי שעדיף פשוט לשים אליה כרגע טוב טוב לב, כי פחות משנה מה בדיוק התשובה חשוב הרבה יותר, זה להביט על העם הזה – ולדעת שיש בו את הכוחות, העם הזה עוד לא התחיל בכלל לאמר את דברו.

בוקר טוב