|
|
|
|
|
ב"ה ניסן תשס"באמרנו לכםמאת: משה פייגליןבשבעה לרצח בקניון – נאספנו – תושבי גינות שומרון מול מקום הטבח. היה לילה קר, עמדנו מכורבלים במעילינו, ושתקנו, מכונסים איש איש בסרעפיו. "אני חושבת עליך הרבה בזמן האחרון", העיר אותי קולה של אחת מוותיקות היישוב, "אני נזכרת איך כשעצרו אתכם בפעם הראשונה, אחרי שחסמתם אז את כל הכבישים – אז לקחו אותך מיד לבית המשפט ועשו לך משפט מהיר, ואני זוכרת שכל העיתונאים התנפלו עליך ואתה אמרת להם שאת כתב האישום הזה אתה תתלה בסלון, וכשהילדים שלך ישאלו אותך מה עשית כדי למנוע את האסון הנורא הזה – לך יהיה על מה להצביע ". "מה פתאום את נזכרת בזה עכשיו" – שאלתי אותה. "לך יש על מה להצביע" – ענתה השכנה – "אני לא מרגישה שלי יש היום על מה להצביע" ... האמת היא שאני בכלל לא מרגיש כפי שהיא חושבת שאני מרגיש. זה נכון שיש לי על מה להצביע - 'זו ארצנו' הצילה את כבודו של עם ישראל באותם ימים אפלים, אבל כשניצחנו בבחירות ונתניהו עלה לשלטון על גלי המחאה שלנו, התברר לכל שגם האופוזיציה ממשיכה את אוסלו. החיבוק ההוא של ביבי עם ערפאת – הרג את 'זו ארצנו' יותר מכל הסוסים, האלות, זרנוקי המים, ומשפטי ההמרדה. אז הבנתי שהמחאה היא חלק קטן מתהליך ריפוי גדול בהרבה. אז הבנתי שעדיין אינני יכול לנוח על זרי דפנה. כמו לשכנה, גם לי אין עדיין על מה להצביע בשביל ילדיי, 'זו-ארצנו' הייתה רק סערה הכרחית שבאה להכין את הלבבות לעניין האמיתי – למנהיגות היהודית שתבוא. להגיד היום "אמרנו לכם" זה נשמע קצת פתטי. זה מזכיר לי את הגנרלים הסובייטים הזקנים – שמסתובבים עם מדליות הנצחון של אימפריה שכבר מזמן לא קיימת. אז ניצחתם בסטלינגראד כל הכבוד, איפה היום גרמניה, ואיפה האימפריה הסובייטית שלכם... אז הכנסנו לממשלת רבין השחצן, ההוא שקרה לנו פרופלורים, את הסנוקרת המוצלחת ביותר בדברי ימי ההפגנות בישראל – ביג דיל, אוסלו נמשך, אנשים נרצחים כל יום – מה יתנו לי עכשיו המדליות. אבל לא. לא, לא, לא . צריך להגיד "אמרנו לכם", צריך לצעוק "אמרנו לכם", צריך להפנות אצבע מאשימה כי לא סתם ישבנו בסלון ושלחנו מכתב מחאה מנומס. שכבנו על הכבישים, הסתבכנו במשפטי ראווה, חיפשו לנו בבתים, הלכנו להפגנות עם ידיים קשורות וחטפנו מכות, ובערב חיים יבין עשה פרצוף כזה כשהזכיר את שמנו, עשו לנו דמוניזציה שטירמרית ממש, ולמחרת בעבודה קיווינו שהחברים לא ראו אותנו בטלוויזיה בהפגנה ההיא – כי לא נעים להיות אלה שנגד השלום – אלה שבידיעות ובמעריב כתבו שהם אלימים. לא סתם אמרנו לכם. צעקנו לכם אל תוך האוזן – ואתם דרסתם אותנו – עם כל הכוח שבידיכם, עם כל השב"כ והשמפניות שלכם, ועם המשטרה שלכם, והפרקליטות שלכם, והתקשורת שלכם, והאקדמיה שלכם, והגרועים מכולם – בתי המשפט שלכם. ועכשיו? עכשיו אתם תמימים כאלה. "נכון נתנו להם רובים" – מצקצק אדריכל הסכמי המוות יוסי שריד בלשונו - "נתנו להם רובים, אבל אתם נתתם להם את המוטיבציה" מוסיף הוא ומצליף בלשונו במועמדים להירצח במנגנון שיצר. אצלם אין חשבון נפש, הם כמובן לא מובלים לחקירה, הם לא נתבעים לשום דבר ממה שנתבע מאתנו לאחר ההתנקשות במוביל תהליך המוות הזה. לכן חייבים להגיד אמרנו לכם. לא כדי להתפאר באיזו נוסטאלגיה מטופשת. צריך להגיד אמרנו לכם כדי להעמידם אל עמוד הקלון. צריך להגיד אמרנו לכם כדי להשפיל את מבטם, צריך לרדוף אותם עד חורמה – לא מתוך תאבת נקם, אלא מתוך תאוות חיים. הסכנה האמיתית אינה הערבים – הסכנה היא השמאל הקיצוני הבוגדני. הקבוצה הקיצונית והמסוכנת שהביאה עלינו את הסכמי המוות של אוסלו מרימה ראש משום שאיננו מפנים כלפיה אצבע מאשימה, ואומרים בקול צלול - "אמרנו לכם. אצבע מאיימת, אצבע שאומרת – אתם הוזהרתם ומוטב לכם להיעלם מן הנוף הציבורי משום שכשיהיה לנו הכח אנו נעמיד אתכם לדין. ארבעת האמהות שהביאו לנו את לבנון לתוך חיפה ותל אביב, מכנות עצמן עכשיו ארגון היום השביעי. שמן הראוי הוא ארגון המיליון השביעי. אם לא נעצור אותן ואת דומיהן, אנו עוד נתגעגע למצבנו הנוכחי, כפי שהיום אנו מתגעגעים לימי טרום אוסלו. ההפגנות אז, נותנות לנו את מלוא הלגיטימציה לאמר היום "אמרנו לכם". אמרנו לכם אז, וניאבק בכם היום, וננהיג את המדינה – על אפכם ועל חמתכם - מחר. אז – ורק אז – יהיה לנו באמת על מה להצביע בתשובה לשאלות הילדים. |