ב"ה                                                                                 ח' סיון תשס"ב

המחתרת היהודית

מאת: משה פייגלין

כמה רבנים ואישי ציבור הזדרזו לאחרונה לגנות בכל פה את ה"מחתרת היהודית" כביכול, שנתפסה לאחרונה על ידי השב"כ הישראלי. הגדיל לעשות הרב אבינר שכינה את העצורים בתואר הנחמד "ארורים". תואר זה לא נשמע מפיו של הרב כלפי איש מחברי מחתרת אוסלו אשר זרעה מוות ברחובותינו – ההיפך הוא הנכון, כשמדובר בשמאל הישראלי – מגלה הרב אבינר סובלנות אין קץ. במקום אחר נשאל הרב  - באותו שבוע – על התייחסותו לרבנים מפורסמים שתמכו ואיפשרו את תהליך המוות של אוסלו. גם לגביהם גילה הרב אבינר סובלנות מפתיע, על אף שרבני ש"ס ומימד מעולם לא הודו בטעותם, שלא לדבר על בקשת מחילה מקורבנות התנהגותם. והנה, דווקה כשמדובר בקורבנותיה של אותה מחתרת, דווקה כאשר מדובר באנשים שמשלמים בדמם את מחיר אותם משחקים פוליטיים ששיחקו ש"ס ומימדבימי רבין העליזים – בשם דעת תורה כמובן -  דווקה כאן משתלח הרב אבינר ללא חמלה, ללא אהבת ישראל המפורסמת, ללא נסיון להבין לליבם של הבחורים -  גם אם טעו. משהו בדפוס ההתנהגות הזה מזכיר את השמאל הישראלי המתרפס בפני שונאי ישראל וחושף ציפורניים כלפי יריבים מבית. כשקטון אתה בעיניך לעומת השמאל – אתה חושף ציפורניים כלפי אוהבי התורה והארץ  שאינם לרוחו, כמו כדי להוכיח עד כמה אתה אינך כמו ההם.

לא היתה לי שום כוונה להתייחס בשום צורה שהיא לנושא המחתרת היהודית. התקשרו אלי ממספר כלי תקשורת ידועים וביקשו את התייחסותי וסירבתי להתראיין בנושא הזה. הסיבה לכך היא שכל התייחסות לנושא בשעה זו יכולה לגרום אך ורק נזק משום שהיא מעמידה את המתייחס הסרוג מיד באור מתנצל. כשנשאל רב מן ההתיישבות לדעתו בנושא זה – מתחולל תהליך שמשמעותו הפסד בכל מקרה. אם יתפתל ויגלה סימפטיה כל שהיא ל"מחתרת" אזי יואשם מיד במתן גיבוי לרוצחי רבין החדשים, ואם יפול בפח ויגנה בכל פה – יודה בדיעבד כי אכן מצמיחה הציונות הדתית גידולי פרא כפי שצפה החכם באדם – יוסי שריד.

למי שהתקשר אלי הסברתי שאין לי שום אינפורמציה לתרום בנושא – הנושא כלל לא מעניין אותי, אם רוצים לראיין אותי בנושאים שאני עוסק בהם – בבקשה, ואם לא – אז שיפנו במתותא לעורכי הדין ולנציגי המשפחות. הרי איש לא פנה אל הרבנים ואישי הציבור מיש"ע בכדי שישמיעו את דעתם על המעילה בבנק למסחר, ברור שהפניה אליהם טומנת בחובה האשמה קולקטיבית חדה וברורה, ולא משנה מה תהיה התגובה – עצם ההיענות לשאלה, ווודאי שעצם ההתנדבות להתייחסות לאירוע – כמוה כקבלת הדין. בשביל מה?

זיכה אותי הקב"ה להקים את 'זו-ארצנו' ולהוביל מאבק עיקש נגד הסכמי אוסלו. מיד לאחר רצח רבין עטו עלי כלי התקשורת בשאלה הנצחית – "נו? עכשיו אתה מצטער? בדיעבד – האם היית נוהג אחרת?" " אני מצטער מאוד – עניתי, אני מצטער שלא פעלתי הרבה יותר – ייתכן שאם הייתי פועל יותר הייתי מציל משהו מהאסון שהבאתם עלינו – ובדיעבד גם רבין היה נשאר בחיים..." וראה זה פלא – התקשורת עזבה אותי לנפשי. את הרבנים הובילו בזה אחר זה לחקירות, את ראשי הציונות הדתית שהתכנסו לחשבונות נפש פומביים אל מול הריר הנוטף מפיות הצלמים – המשיכו להוקיע ללא רחם – ואלי איש לא התייחס... פשוט לא סיפקתי את הסחורה המבוקשת.

אולם עכשיו כשמתחיל שוב מחול השדים הזה של ההוקעות וההתנצלויות לא נותרת ברירא וצריך לברר את העניין ברור יסודי משולל רגשות אשמה.

קודם שאכנס לברור ענייני של הנושא – אקדים ואומר כי בכל מקרה – "לא החור גנב, אלא העכבר גנב" – כלומר גם אם היה מישהו נתפס באותם עוונות צריך לחזור ולהדגיש כי רוב רובה של האשמה מונחת לפתחם של אלו אשר הותירו את בטחון ישראל הפקר – או לפחות יצרו את התחושה הזו אצל חלקים נרחבים מן הציבור. אין זה אומר אומר שה"עכבר" פטור – גם אין זה אומר שהוא בסדר – אבל זה בהחלט אומר משהו לכוון שאליו ראשי הציבור צריכים לכוון את חיציהם – אם הם מחליטים בכל זאת לשלוח חיצים לכוון כל שהו.

ולעצם העניין.

שלושה צדדים לנושא: השב"כ, הערבים, והיהודים.

השב"כ – או אם נדייק המחלקה היהודית שלו – כבר הוכיח בעבר כי אין הוא צד ניטרלי בעניין. אחרי רביב, וחלחול, אורן אדרי ושאר עלילות הדם של הגוף המהולל הזה – רכש השב"כ את התואר "שור פוליטי מועד" בבואו לטפל ביהודים, וכל מעשיו צריכים להיבחן תחת הפריזמה הזו. מערכות התביעה והשפיטה בישראל אינן טובות ממנו ולעיתים אף גרועות הרבה יותר. הן נגועות בפוליטיזציה קיצונית – ודי אם נשית את ליבנו לעובדה כי  ראש השב"כ בתקופת רבין (כרמי גילון) השתבץ מיד עם פרישתו בעבודה מכניסה כמנהל מרכז פרס לשלום, ואילו מחליפו בתפקיד –עמי איילון -  יצא לאחרונה בהצהרת תמיכה בסרבני השירות. גם היועץ המשפטי לממשלה בתקופת רבין – מכאל בן יאיר, יצא לאחרונה בהצהרת תמיכה שכזו , כך שמיקומם של ה"אח הגדול" ושל מערכת התביעה בקצה השמאלני ביותר של הסקלה – אינם זקוקים להוכחה. על טיבעה של מערכת המשפט והעומד בראשה אין צורך להכביר מילים.

בהרצאה שנשאתי בפני המחלקה היהודית בשב"כ – הסברתי להם כי מבחינתי המחלקה הזו הנה גוף פושע. "אין כוונתי לומר שאתם פושעים – מיהרתי וסייגתי את דברי, כבכול ציבור וודאי גם אתם מכילים צדיקים בינוניים ורשעים, אולם הגוף הזה – המחלקה היהודית בשב"כ (שהוא יורשו של שרות הידיעות של ההגנה יוזם הסזונים הרציחות וההסגרות לבריטים) קיים אך ורק מסיבות פוליטיות."  "מדוע שלא תטפל בעבריינים היהודיים שמימין משטרת ישראל?" -  הקשתי,  - "הרי לית מאן דפליג שהעבריינים האידאולוגיים שמימין לעולם אינם עוסקים בהעברת ידיעות לאויב כפי שנהגו העבריינים האידאולוגיים שמשמאל. הסיבה שהשב"כ מופעל נגד הימין – וכמעט תמיד רק נגדו -  נועדה לצבוע צד מסויים של הקשת הפוליטית בצבע של איום בטחוני למדינה. כלומר עצם קיומה של המחלקה הזו הנה שימוש פוליטי במערכת הבטחון. אתם – המחלקה היהודית בשב"כ, מהווים איום  לדמוקרטיה, ומסיבה זו הנכם גוף פושע."

לסיכום החלק המקצועי של המשולש בו אנו דנים – ברור כי יש לנו עסק עם קבוצה פוליטית העושה שימוש בזרועות הבטחון החסויות, בזרועות התביעה ובזרוע השיפוט העומדות כולן לרשותה, בכדי לקדם מטרות פוליטיות. עובדה מצערת זו חייבת להביא אותנו למסקנה המצערת שאין זה משנה מה תעלה חקירת השב"כ, אין זה משנה מה יאמר בכתב התביעה, וגם אין זה משנה מה תהיה תוצאת המשפט – המערכת הזו, כשהיא עוסקת ביהודים, היא מערכת מושחתת, חסרת כל אמינות, ומונעת מאינטרסים פוליטיים. גם אם יודו הבחורים מ'בת-עין' בכל מעשה נלוז – אל לנו לקבל את הדברים בשום צורה ואופן.

הערבים

השקר הגדול הוא צירוף המושג חפים מפשע, למושג הערבים בישראל. אין ערבים חפים מפשע, בדיוק כפי שנשות דרזדן שנשרפו בפצצות התבערה הבריטיות לא היו חפות מפשע, ובדיוק כפי שילדי נגסאקי שהתאדו בענן רדיו אקטיבי מתוצרת ארה"ב  לא היו חפים מפשע. ערביי ישראל (משני צדי הקו הירוק) הכריזו עלינו מלחמה. אנחנו מתעקשים לקרוא לזה טרור, אירועים, פיגועים ושלל שמות המאפשרים לנו להתחמק מעובדה פשוטה זו. עד כדי כך טמנו ראשנו בחול – שאנו משלמים פיצויים לערבי שהמחבל התחבא בחצרו – ואגב כך נגרם לחצר נזק, כאילו איננו אלא משטרה הרודפת אחר עבריינים ברחובה של עיר תמימה.

הרוצחים יוצאים מקרב אוכלוסיה אוהדת, ומסייעת. מנהיגיהם המוכרים והידועים משני צידי הקו הירוק – אינם מסתירים את כוונות ההשמדה שלהם ולכן אנו במלחמה, ובמלחמה משלמים יחידים את מחיר הקו הלאומי. במלחמה אין חפים מפשע – גם לא בבתי החולים ובבתי הספר.

היהודים

התירוץ היחיד שיכול להיות ליהודי לקחת את החוק לידיו ולנסות ליצור מאזן אימה פרטי הנו מקרה חד משמעי בו מושכת המדינה את ידיה ממתן ביטחון לאזרחיה. היו שלבים בעבר הלא רחוק בהם נראה היה שאנו מתקרבים למציאות שכזו, וכפי הנראה היו מי שטעו לחשוב שהמציאות מצדיקה סוג כזה של תגובה. בימים בהם נקטלו מאה יהודים בשבוע ללא כל תגובה משמעותית, נקל היה להבין מה יכול היה להוביל אנשים למסקנה שכזו. אולם אם אכן כך קרה – היתה זו טעות קשה. לא ניתן בשום אופן לומר כיום כי צה"ל אינו עושה לביטחון תושבי ישראל ומתיישבי יש"ע בתוכם. רחוק מאוד ממה שצריך להיעשות, אך רחוק עוד יותר ממציאות של התעלמות מן האחריות לביטחון היהודים.  אם מישהו עשה את הטעות הזו – הוא יאלץ לשלם את מחיר טעותו, ואנו נתמוך בו ובמשפחתו ובוודאי שלא נגנה אותם. לא החור גנב אלא העכבר גנב, והחור שפערו פושעי אוסלו בביטחון ישראל, מושך אליו (אולי) יהודים טובים וכואבים שאצה להם הדרך לנסות ולמצוא קיצורים בדרך לפתרון.