פרשת שלח

אליקים העצני

ידיעות אחרונות

פרשת "שלח" סיפקה לנו אוצר של מטבעות לשון שימושיים. המרגלים נשלחו "לתור את הארץ" – התיירים הראשונים. "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים ויישאוהו במוט בשנים"  - סמל משרד התיירות הישראלי. "ארץ זבת חלב ודבש",  דיווחו - אבל גם "ארץ אוכלת יושביה". והביטוי המצמרר "בכייה לדורות" . במקרא נאמר " ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", והגמרא מוסיפה "אותו הלילה תשעה באב היה, אמר הקב'ה – הם בכו בכייה של חינם ואני אקבע להם בכייה לדורות".

כך הוטבעה פרשת המרגלים בצופן הגנטי של העם כחטא שהביא עליו שני חורבנות של בתי המקדש, את אסון דיכוי מרד בר כוכבא ואת הגלות. לכאורה, עמדה למרגלים "מוציאי דיבת הארץ" הגנת אמת דיברתי, שהרי גם המיעוט, כלב ויהושע, לא הכחישו את העובדות שמסר הרוב: "עז העם...הערים בצורות, גדולות מאד, וגם ילידי הענק.. שם .. הנפילים". המחלוקת, ועימה הקרע הטרגי, היתה בהתיחסות אל העובדות, בהערכת היכולת להתמודד איתן. כאשר המיעוט טען "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה" (סיסמה שהמתנחלים אימצו) , השיב לו הרוב "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", וכך תאר  את דימויו העצמי הנמוך:  "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" ( ומפרשים : כפי שנראיתם בעיני עצמכם , כך גם ראו אתכם!). לעומתם, ראה המיעוט ההיפך : "אל תיראו את עם הארץ – לחמנו הם, סר צילם מעליהם ו-ה' איתנו"...

כך הועמד העם בפני ברירה אכזרית – להאמין בצידקת הדרך ("ה' איתנו"), וכי אכן "טובה הארץ מאד מאד", למרות הסבל והקרבנות הכרוכים בכיבושה ("אוכלת יושביה"), או לקבל את סיסמת הרוב "הלא טוב לנו שוב מצרימה", המזכירה את הסטיקר "טוב שלום מא"י השלמה".

בראי הפנורמי ההיסטורי של כמעט 4000 שנה, התמונה חדה וברורה. במצרים ציפו לעם בטחון-חיים וסירי בשר, אך גם עבדות, פיסית ובעיקר רוחנית, ואילו על ארץ כנען  צריך להילחם, ואין מלחמה ללא אבידות. וגם לאחר הכיבוש,  ההישרדות כעם בעל מהות רוחנית ותרבותית נפרדת בארץ המריבה הזאת, בין שתי אימפריות, חייבה מאבק מתמיד, כל דור מחדש, מאמץ בלתי פוסק למצויינות, גם מוסרית , להיות "עם  סגולה".

בחירתו של העם היתה חד-משמעית : "ניתנה ראש ונשובה מצריימה!", וכך נגזר על הדור ההוא לנדוד 40 שנה "עד תום פגריכם במדבר", זולת יהושע וכלב שרק הם "ייראו את הארץ", כי עמהם היתה - "רוח אחרת". בשלב הזה חלה תפנית בדעת הקהל, הפעם לעכשויזם בכוון ההפוך: " הננו ועלינו!", ולמרות האזהרה "אל תעלו" – "ויעפילו לעלות אל ראש ההר", שם היכו אותם העמלקים והכנענים "עד החורמה".

פרשת המרגלים כמשל, כפרשת דרכים מרכזית במסעו של עם ישראל דרך ההיסטוריה, והנמשל היום - מדבר בעד עצמו

פרשת חיי שרה ("ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון") והפרשה הזאת הן הפרשיות "של" ילדי חברון וקרית ארבע היהודים.  "עד חברון", נאמר שהגיעו המרגלים, שם ראו את הענקים ושם השתטח כלב על קברי האבות במערת המכפלה, לשאוב כוחות נפש להתחזק בדעתו.

"שדה-כלב", זה שמו של שטח חקלאי בין קרית ארבע לבני-נעים, ובו כרמים ועצי פרי, והרחובות יהושע בן נון וכלב בן יפונה נושקים לרחוב נחל אשכול. אשכולות הענבים, הרימונים והתאנים של חברון, ביחד עם הקרבנות שהארץ השופעת הזאת ממשיכה לתבוע, כל זה עדיין עמנו היום, כאילו לא חלפו למעלה מ-150 דורות.

מנין לקחה דינה משבי שומרון את שלוות הנפש שבה סיפרה ברדיו, כיצד ירה עליה מחבל ממרחק אפס וכל ביתה מרוסס בכדוריו – והיא ממשיכה בדרכה ללא פקפוק? נערי הישיבה באיתמר ששיכלו שלושה  מחבריהם, הם והוריהם, מניין הם שואבים השראה והדרכה - אם לא מליקחי "פרשת המרגלים", אותה הם חיים כמציאות מוחשית, בת ימינו.

אליקים העצני
רמת ממרא ת.ד. 2066
קרית ארבע 90100
טל.פקס – 02-9961878
טל. 02-9963001
e-mail: ehaetzni@netvision.net.il