מלחמת ארץ ישראל

אליקים העצני

ערוץ 7

דווקא עכשיו, כאשר ערפאת בשפל, לאחר שספינת הנשק שלו נטרפה על ידינו – חשה לעזרתו ספינת השוטים של השמאל והתקשורת העויינת שלו. אלא, בעוד שהנשק באנייה היה חדיש, אניית ההצלה של השמאל התבוסני מלאה שמאטס, סמרטוטים ישנים, כמו הסרבנות לשרת במילואים.

50 אנשי מילואים מתעוררים לפתע להודיע על סרוב לשרת; אורית שוחט כותבת: אל תשרתו; סיקור ענק של הסרבנות הזאת בערוץ השני בטלוויזיה בליל שבת, ולמחרת הנושא מכודרר לשלי יחימוביץ, והיא מזמינה את עוזי דיין, והוא - האלוף ­- דווקא מחייב את "השיח" הזה. ובאותו ליל שבת – כתבה ענקית בערוץ הראשון, איך חיילים מתעללים בערבים במחסומים; וברדיו תמהים לפתע משפטנים עלומים, הכיצד לא שאלו את הפרקליט הצבאי הראשי בטרם הרסו בתים? וביילין, האזרח הפרטי ביילין, המככב בתקשורת העויינת יותר מכל שר – מסית לירידה מהארץ בדרכו החלקלקה והמלטפת: הוא לא ירד, אבל ילדיהם של בן אליעזר ו-ווילנאי, לארץ כזאת לא ישובו לעולם! רמז דק ואיום חבוי.

גם ירון לונדון, במאמר מערכת, שופך דמעות-תנין על הדרכונים הזרים שחוג מסויים משיג לו ליתר בטחון, ועל דירות שהוא קונה בחו'ל. אמנם, בגילוי הלב הגנדרני המאפיין אותו, הוא מודה שכל זה הוא נחלתה של שכבה אחת, דקה למדי, של צפוניים בלבד, אבל בשחצנות הוא קובע, שהם הם המחזיקים את הארץ כולה – הם הייצרנים, הם אנשי התרבות, הם היפים, והמבין יבין שבלעדיהם מי יישאר פה? אספסוף כיכרות ומוכרי חמוצים.

ובין לבין מפיצים בהלה ומורך לב. יבול חדש של שירים בא לעולם, עם שורות כמו "אני תמה, למה באנו הנה" או "אם טעינו אין כבר כח", ובראש הורסי המוראל – כמובן הרדיו של החיילים – גלי צה'ל!

בקיבוץ נירים קם עתון אנרכיסטי, "קורמורן" שמו, של נוער מקיבוצי צפון הנגב המטיף בגלוי לרצח מתנחלים וחיילים, ועוד לא קם "הדומפה" מן השמאל שיוקיע את "העשבים השוטים", את פטריות הרעל שצמחו בערוגתם.

ברדיו, שלף את ציפורניו ירון דקל, ובראיון ארוך ומפרגן עם אחד מראשי הסרבנים, ניפח עוד ועוד את בלון הסרבנות. מתברר שה-50 נועצו קודם עם ה-"4 אמהות" הזכורות לרע מן הלבנון, והוא, דקל, מראיין אחת מן האמהות האלה כמנצחת החוזרת משדה הקרב.

מי שחשב שאפשר להתקרב אל מחנה שונאי ישראל שבתוכנו, שניתן להתנחל בלבבותיהם, מי שלמען הפיוס הפנימי חתם על אמנת כנרת ובה ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים ושלילת "השלטון על עם אחר" מבלי שיולי טמיר, ענת גוב ועוזי דיין יחתמו מצידם על זכותו הנצחית של העם היהודי על ירושלים, יהודה ושומרון. אולי ילמדו עכשיו, שפייסנות אינה משתלמת.

והנה, בעוד השמאל נמצא בתנופה מלאה – הימין משותק ואין לו מענה על חוד החנית של מיתקפת השמאל, הלא היא השאלה: לאן מוביל כל זה? מה היא מטרת המלחמה הזאת? מה אנחנו רוצים להשיג, וממילא – לשם מה נופלים כל החללים? ואנחנו איננו יודעים, או שמא איננו רוצים, לומר להם ולעם כולו:

זו המלחמה על ארץ ישראל, שניטשת כבר 120 שנה, וכאן ועכשיו – היא הגיעה לשיאה!

נצחון תש'ח נתן לנו עצמאות, אך הוא לא הכריע את המלחמה על האדמה, האם זאת אדמת ארץ ישראל או אדמת פלסטין. מלחמת העולם ארכה שש שנים ברצף אחד, מלחמתנו נערכת בהמשכים, ועכשיו הגיעה לשלבה המכריע.

הם נלחמים כדי שירושלים, יפו, חיפה ובאר שבע תהיינה פלסטין, ואנחנו – כדי שחברון, שכם ויריחו תהיינה ארץ ישראל. כל כך ברור, בהיר ופשוט !

סטלין הקומוניסט קרא למלחמה בגרמנים "המלחמה הפטריוטית הגדולה", וקריאת הקרב של הצבא האדום היתה "למען המולדת!" הוא הבין את מה שתלמידיו וצאצאיו השמאלנים פה לא יבינו לעולם, שבעבור "סוציאליזם ואחוות עמים "עם אינו מוכן ללחום ולהקריב. אבל מדוע אנחנו מתביישים לומר לעם, ללמד אותו , כי זו עכשו "המלחמה הפטריוטית הגדולה"- שלנו?

נכון, זה קשה – כאשר ראש "המחנה הלאומי" במרכאות מבקש להקים מדינה פלסטינית בלב המולדת, וכאשר הקונסנסוס הוא מלחמה נגד הטרור, ולא – בעד ארץ ישראל.

ברדיו, אצל ירון דקל, אמרה האמא הרביעית מן הלבנון למשתמט ביש'ע: "אתם אמיצים, יש לכם אומץ לב אזרחי".

היכן אומץ הלב האזרחי שלנו, לצאת ולומר לעם הזה, המבולבל, הנבוך והמוכה בגלוי:
זו מלחמת ארץ ישראל?!

אליקים העצני
רמת ממרא ת.ד. 2066
קרית ארבע 90100
טל.פקס – 02-9961878
טל. 02-9963001