ניתוח החלטת מרכז הליכוד
מאמר עורך רבעון "האומה" - מתוך הגיליון האחרון
בפתח הגיליון
נצחון דרכם של ז'בוטינסקי ובגין
האידיאולוגיה, הדבקות בעקרונות, הנאמנות לדרך, ההתחייבות למצע
הרעיוני, ההיצמדות למלה הכתובה - אינם עוד כל-כך בבחינת "מטבע עובר
לסוחר" באלה הימים. כאשר יזכיר מאן-דהוא שמות ומושגים, עקרונות
ורעיונות מבתי מדרשם של זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון, למשל, יהיו מי
שיגידו עליו, שהוא חי בעבר, מקובע בעמדתו המיושנת, אינו מסתגל למציאות
ואיננו "פוליטיקאלי קורקט", כשפת הדיבור הקלוקלת הרווחת ברחובותינו
ובעיתונינו.
באחרונה התכנס מרכז תנועת הליכוד ודן, לראשונה מזה שנים רבות, בנושא
אידיאולוגי מובהק. על הפרק היתה הצעתם של מאות חברים, לדון ולאשר את
החלטת לשכת הליכוד, לאמור: "לא תקום מדינה ערבית-פלשתינית ממערב
לירדן". הצורך לכנס ישיבה מיוחדת של המרכז על מנת לדון בנושא, שהוא
אידיאולוגי-במובהק, בנשמת אפו של המחנה הלאומי, נתעורר בעקבות דברי
ראש הממשלה בכמה הזדמנויות, כי אין הוא שולל עקרונית הקמת "מדינה
פלשתינית", בבוא העת ולאחר שיתמלא כך וכך דרישות ישראליות מן
הפלשתינים. בעיני חברים רבים דברים אלה נראו מיד כעומדים בסתירה למצע
התנועה, אשר ראש הממשלה הוא גם יושב-הראש שלה. נדלקה אצלם נורית
אדומה, שהניעה אותם לפעולת בלימה מיידית.
ואולם לא הנושא האידיאולוגי מיקד אליו את תשומת לב התקשורת בכללותה
והיריבים הפוליטיים של תנועת הליכוד, כי אם הנושא האישי. הדו-קרב
שרון-נתניהו אמנם העיב במקצת על מהלך הישיבה, אבל לא יכל להאפיל על
העניין העיקרי שלשמו כונסה. והגם שהיו מחזות לא-נעימים של התלהמות
יצרים פה ושם, נסיונות הפרעה לדובר זה ואחר, וגם אם, יש להודות, רוח
ההדר הז'בוטינסקאי לא שרתה במיוחד אותו ערב באולם היכל התרבות (ואין
זו פעם ראשונה בישיבות המרכז, הלוהטות בדרך כלל), הנה התברר בדיעבד עד
כמה היתה זו ישיבה רבת חשיבות, שהסתיימה בהחלטה חד-משמעית בתום דיון
מתוח למדי. ברוב יהירות, מתוך התנשאות והתעלמות מן העיקר, היו מי
משרידי השמאל שההינו לכנות את מרכז הליכוד - "אספסוף", כך ולא פחות
מזה. הראשון באופוזיציה ירד לרמתו של "הראשון בבידור"...
והן העיקר היה בעצם הדיון, בתוכנם של דברי הנואמים, דברי טעם ועניין,
ובראשם ראש הממשלה וראש הממשלה לשעבר, ובאמירתה הברורה של התנועה
הפוליטית הגדולה ביותר, מפלגת השלטון, שחזרה וקבעה בהכרעה דמוקראטית,
את דבקותה במצפונה הלאומי, במצעה הבהיר ובמורשתה האידיאולוגית. תנועת
הליכוד חזרה והביעה את נאמנותה למורי דרכה, למורשת ראש בית"ר, למייסדה
ולמי שהעלה אותה לראשונה לשלטון לפני חצי יובל שנים. זוהי המשמעות
האמיתית, רבת החשיבות, של הישיבה ה"דראמאטית" של מרכז הליכוד, הן כלפי
פנים והן קבל תבל כולה. למרות הלחצים, למרות הטרור והאלימות הערבית,
נתבדתה האשליה, כאילו המחנה הלאומי מתנער מדרכו ומעקרונותיו, נחלש
ברוחו ובאמונתו, מתאים עצמו לרוחות השעה התבוסתניות ונהפך לשמאל ב'.
ותיקים כצעירים, נאמני תורת ז'בוטינסקי כמתיישבי יש"ע, מקרב חברי
המרכז, חברו יחדיו לעצור את הסחף האידיאולוגי ולמנוע את האשליה,
שמסירת סיני בזמנו תשמש תקדים ליהודה, שומרון וחבל עזה בעתיד. והלא
היה זה מנחם בגין עצמו, שהכריז חזור והכרז - דוקא בעקבות הכרעתו הקשה
למסור את סיני כולו לידי מצרים - כי לא תקום "מדינה פלשתינית"
בארץ-ישראל. הוא שהחיל את חוק ומשפט ישראל על הגולן והביא לחקיקת חוק
אחדותה ושלימותה של ירושלים בריבונות ישראל.
כלום זהו אנאכרוניזם, נסיגה לאחור, דבקות ברעיונות ש"אבד עליהם כלח",
כלשון רוב הפרשנים ומנהיגי השמאל? אכן, כך הוא הדבר בעיני חוגים
"מתקדמים", יפי-נפש ותבוסתנים בתוכנו, שטופי האשליה, שבהקמת "מדינה
פלשתינית", פינוי ההתנחלויות וקבלת כל הדרישות הערביות, יכון השלום
ונגיע אל המנוחה (ולא אל הנחלה). אלה מוכנים להיכנע לנשק הטרור
והאלימות של ערפאת ולהסתפק במדינה שמשתרעת על שתי גדות הירקון. אלה
עוצמים עיניהם לנוכח השאיפות האמיתיות ארוכות הטווח, של העולם
הערבי-איסלאמי, דהיינו - להביא לקיצו את הקיום היהודי העצמאי
בארץ-ישראל.
החלטת מרכז הליכוד היא בוודאי המתנה היפה ביותר שיכלה התנועה להעניק
לעצמה ולמדינה במלאות 25 שנה למהפך ההיסטורי של מאי 1977. המהפך
הדמוקראטי הראשון בשלטון היה גם מהפך חברתי, אידיאולוגי, בניהול
הממשלה והמדינה. מהפך שבעקבותיו באו יתר ביטחון ושלום למדינה, כושר
הרתעתה התחזק, הורחבה ההתיישבות היהודית, גברה העליה, הוטב המצב
הכלכלי בערי הפיתוח ובשכונות העוני, נתעצמה הדמוקראטיזאציה הפנימית.
זאב ז'בוטינסקי כמוהו כמנחם בגין היו לבטח מברכים על ההחלטה שנתקבלה
בתנועה הרואה עצמה כממשיכת דרכם וכנוצרת מורשתם, בוודאי בימים שבהם
מתנהלת תחרות גלויה באגף הפוליטי שממפלגת העבודה ושמאלה, מי יספק יותר
את תיאבונו של ערפאת, יגנה יותר את ה"כיבוש", יוותר יותר במסירת
שטחים, בהרס ההתיישבות היהודית ובפינוי התנחלויות, בחלוקת ירושלים
ובנטיעת אשליות מתוקות על "ימי המשיח" של "שלום עכשיו" שקרב והולך...
יוזמי הדיון במרכז והרוב שהביא לקבלת ההחלטה, ברובם לא נתנו דעתם
למאבק האישי שהתנהל מעל הבימה ובשולי הדיון לגופו של עניין, כפי שניתן
לו, כאמור, דגש מיוחד, כמעט בלעדי, בדיווחי התקשורת. מנהיג בא ומנהיג
הולך - והמחנה הלאומי, מסתבר, עומד איתן כתמיד על משמר ארץ-ישראל לעם
ישראל, תוך נכונות להעניק אוטונומיה נרחבת ל"גר הגר בתוכנו", לערביי
יש"ע, שכבר כיום אינם חיים תחת שלטון ישראלי ישיר. אין ההחלטה מגבילה
את ראש הממשלה שהתנגד לקבלתה, להוסיף ולפעול כמיטב יכולתו בתחום
המדיני ובעיקר בתחום הביטחוני, כמו גם בתחומי הכלכלה והחברה, ברוח
העקרונות הלאומיים המנחים אותו - גם אם אין לו מעתה מנדאט מתנועתו
להסכים ל"מדינה פלשתינית". המשימות לימים הקרובים אין ערוך לחשיבותן,
ואין מנהיג כאריאל שרון, שיכול להשיג את היעד החשוב שכבר הוחל בו -
לדכא את הטרור הערפאתי, להגביר את ביטחון האזרחים, ולהפעיל את זרועות
הביטחון שלנו עם צה"ל בראשם בכל עת ובכל מקום שיידרש. הביטחון הוא יעד
חשוב, אך אינו עומד לעצמו. שמירת הציונות ברוחם של ז'בוטינסקי ובגין,
קליטת העליה ואבטחת עתידה וזכויותיה של מדינת היהודים בארצם-מולדתם
מול אלה הקמים עלינו - חשובות יותר מכל, מהוות מיקשה אחת, שאין עליה
פשרה. וכדברי ז'בוטינסקי: "אל תיגע יד נוצרייה בזכותנו, אבל קודם כל
יד עברית אל תיגע בזכותנו - שהיא נצח והיא שלימות, ואין עליה ויתור,
ואין קפנדריא לציון, וציון היא כולה שלנו!"
