הטעות העקרונית של נתניהו (א)

מאת: אוהד קמין

אף כי במאמרו של נתניהו "למה לא מדינה פלשתינית?", נכונים מרבית הדברים, הוא בכ"ז טועה:
זה נכון שאין לתת לאוייב מדינה, זה נכון שכל מדינה שתוקם על ידי ערפאת תיהפך למדינת אוייב לישראל. זה נכון גם כי אין לנו מקום אחר ללכת אליו, כפי שמציעה כותרת ספרו של נתניהו, "מקום תחת השמש" – אך כל אלה אינם מהווים טיעון אמיתי נגד מדינה פלשתינית. יתרה מזו, מתוך ה"לאו" אתה שומע את ה"הן": משיטת נתניהו ניתן להסיק שאם לא היו הבעיות שאותן מנה קיימות, היה מקום למדינה פלשתינית. במלים אחרות: נתניהו אומר שאל לנו לאפשר מדינה פלשתינאית מטעמים פרגמטיסטיים, בנוסח "ריאל-פוליטי", כלומר מכיוון שזו תהיה מסוכנת לישראל ולעם היושב בה – אך מה אם היא לא תהיה מסוכנת? מה תהיה תשובתו של נתניהו לכך?

כרבים מאנשי שלומנו, אשר נסחפים, בהגינם על ארץ ישראל, אל הטיעון ה"בטחוני", נופל נתניהו למלכודת הנצחית, שבה נערך מזה שנים רבות ויכוח אינסופי עם אנשי הבטחון בארץ ובעולם על "הסדרי הבטחון" וה"ערבויות" הנחוצים כדי להבטיח את שלומם של היהודים (ואויביהם). ויכוח כזה ייראה, תמיד, לעיני מתבונן מבחוץ, כתירוץ קלוש, חיוור, קטנוני ו"טכני" ביחס ל"תביעתם הצודקת" של הפלשתים, אשר תמיד תיתפש – כלומר, כל עוד לא תיתקל בהתנגדות – כעקרונית יותר.

דבר זה נובע מכך שהשאיפה לצדק תמיד חזקה יותר ומשכנעת יותר מהשאיפה לבטחון.

למעשה, כל עצמתו של האויב, שאין ספק באשר לכך שהוא חלש מאיתנו מבחינה צבאית, מבוססת על תביעתו לצדק. למעשה, אנו סובלים היום בשל העובדה שאיש ממנהיגינו ומנבחרי הציבור שלנו אינו משיב מלחמה שערה כנגד תביעה זו בשם הצדק. מבחינה זו, עמדתו של נתניהו היא עמדת חולשה, עמדה מתנצלת ועלובה ביחס לעצמה המוסרית שצריכה להיות מובעת על ידי מנהיג אמיתי.

אין גרוע יותר מלומר לאלה שמנסים לתפוש את ביתך כי אינך יכול להסכים לכך משום "שאין לך בית אחר"... אמירה כזו, מחוץ לעובדה שהיא מהווה טעות פילוסופית, פסיכולוגית ומדינית ממדרגה ראשונה, איננה מהווה טיעון צודק. בהקשר העימות הנוכחי, שומה על מי שחפץ בהנהגת העם לתבוע צדק ולא להתגונן במחילות ההצדקה השרידותית. מתוך השוחה ההגנתית שכרה לנו נתניהו בשלב הראשון, בנוסח הגלותי הידוע כ"אין לי ארץ אחרת" – אשר נתפש על ידי אויבינו – ובצדק – כ"גויים רחמו רחמו", הוא מתיימר להגן עלינו מתוכה על ידי העמקתה באמצעות חפירת בור נוסף, בכך שהוא מסביר על יסוד טכני – ולא עקרוני – מדוע אין אנו "יכולים" להרשות לעצמנו את קיומו של זר בביתנו...

במשחק השח הפוליטי שאנו מעורבים בו היום נכשל, משום מה, מי שנחשב על ידי רבים כפוליטיקאי המיומן והמתוחכם ביותר שלנו כבר בצעד הראשון, כשהוא מסגיר לאוייב את ה"מלך" שלו: את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בעצם הנסיון לתרץ מדוע לא לתת לפלשתים מדינה בשטחי ישראל, הסכים נתניהו, למעשה, לכך שיש משום צדק בתביעה כלשהי של ישות כלשהי לא-יהודית לארץ ישראל.

כשמדובר במאבק עקרוני על מוסר וצדק – כמו זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל – אינך יכול לפעול בטקטיקה של השהייה או "עקיפה" של האוייב, התובע חזקה על הארץ; עליך להציב את הטיעון הראשי שלך ולהשתמש לשם כך במונחים של חיוב וזכות ולא של שלילה וחוסר זכות. עליך לדעת לומר "זה שלי!" ובשום פנים ואופן לא לתת למישהו יסוד לפקפק בכך שרכושך שייך לך או שאין אתה בטוח בכך. אם לא הכנת את שיעורי הבית שלך לגבי ה"למה ומדוע" שייכת ארץ ישראל לעם ישראל, אתה אינך ראוי להיות מנהיג; מכסימום מנהל.