|
|
|
|
|
מערכת עקרונות היסודיצחק ליפשיץבאשיות מערכות משפט עומדות הנחות יסוד ערכיות מוסריות, דתיות, מסורתיות, או אף פוליטיות המכוונות ומנחות את כינון החוק ואת משקל החוקים השונים על פי מדרג. מערכות משפט נסמכות על פי רוב, על מערכות כפייה וענישה, אך כפייה איננה הבסיס העיקרי לקיום מערכת משפט, שכן מבלי צידוק ערכי המבטיח ציות של החברה מרצון, החוק לא היה מתקיים. לפני חברה הכופה את חבריה לקיים את החוק על פי מערכת של כללים, עומדים מכלול של מניעים ערכיים אשר הצד השווה שבהם שהם מעניקים לחברה את התחושה שהם פועלים על פי מה שראוי לעשות, על פי מה שמאציל על החברה את ערכה. במערכות משפט רבות חודרות הנחות היסוד אל תוך מערכת המשפט ומשפיעות על מבנה המערכת. הנחות היסוד נקבעות במסגרת של חוקי יסוד, המתנים את קיום החוקים בהתאמה לעקרונות. חוקי יסוד קובעים את סמכות החקיקה, ואת תחום תקפותם של חוקים. מערכות משפט אחרות אינן מתכוננות בדרך של מדרג חוקי של חוק וחוקי יסוד, ולהנחות היסוד הערכיות אין מעמד משפטי פורמלי, אך למרות זאת משמשות הנחות יסוד אלה מגדלור מכוון ומנחה של עיצוב החוק ושל ציות לו. מבחינה
הגותית, מצוות התורה אף הן מצייתות למבנה זה של אב ותולדה, של עקרונות יסוד שמהן
נובעות המצוות כולן: המצוות כולן, על פי הדעות השונות, עומדות על עקרונות מוסריים ודתיים שונים: יושר, צדקה, חסד, אמת, אמונה. בהלכה, לעומת זאת, קשה למצוא עקבות של חוקי יסוד. למצוות התורה מעמד בלתי מותנה חוץ מן הכלל האומר שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש.[2] למרות זאת, קיימת בתורה מערכת של עקרונות על שיש לה צביון חוקי והשלכות הלכתיות, בשל היותה בסיס מוסרי ודתי. עקרונות אלה הן המצוות שנמסרו לבני נח שיש להן מעמד על.[3] כמו כן, מצוות רבות מורות על עיקרון במפורש כגון "ועשית הישר והטוב" או קדושים תהיו. מצוות רבות מצביעות על עקרונות שניתן להתחקות אחריהן מתוך פרשנות של הטקסט המקראי המלמדת על עיקרון העומד מאחורי המצווה; זיקה בין מצוות שונות המלמדת על צד שווה המשקף עיקרון. לעקרונות יסוד אלה אין מעמד חוקי. הם אינם יוצרים התניה על מצוות התורה, אך הם יוצרים התניה מוסרית אשר במצבים מסוימים עשויה להשפיע על הפסיקה ההלכתית. הקביעה של הגמרא "עת לעשות לה' הפרו תורתך"[4] המורה לעבור על מצוות מסוימות כדי להגן על שמירת המצוות,[5] יוצרת הצבת מדרג של מצוות. היא מורה להפר מצוות חשובות פחות כדי לקיים מצוות חשובות יותר. שבע מצוות בני נח הן שבעה עקרונות אשר מהם ניתן להפיק מערכת משפט וחוקי חיים שלמה: "על שבע מצוות נצטוו בני נח על הדינין ועל עבוד' זרה ועל קיללת השם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל הגזל [ועל אבר מן החי]".[6] מצוות אלה שונות במהותן משאר מצוות התורה שניתנו לישראל, והן נחשבות לעקרונות ולא לחוקים. ההבחנה בהלכה ביניהם מתבטאת בכמה שינויים המצביעים על כך שמצוות בני נח חסרות ממד אובייקטיבי. לשאר מצוות התורה קיימת הגבלה כמותית; יש להן שיעור שפחות ממנו אין קיום מצווה או עברה. למצוות בני נח לעומת זאת, אין שיעור, ואי אפשר לכמת אותה. הגוזל פחות מפרוטה נחשב גזלן,[7] וכן האוכל איבר מן החי חייב בעונשין אף אם אכל פחות מכשיעור.[8] כמו כן, רק העובר במזיד על מצוות בני נח חייב; השוגג פטור.[9] המצווה מהווה, אפוא, הוראה של עשה ואל תעשה, ואין בעשייתה בדיעבד משמעות. הבדלים אלה בין מצוות בני נח לשאר מצוות התורה המצביעים על טבעם המיוחד של מצוות בני נח כמצוות החסרות ממד אובייקטיבי, מראות כי אלה מצוות המציינות עיקרון ולא מצוות המציינות חוק. הן מתמקדות באדם ומורות לו כיצד להתנהג וכיצד להיות אדם הגון, ולא מתמקדות בפעולה הראויה. שאר מצוות התורה מציינות על פעולה מלבד ההוראה המצויה בהן לאדם.[10] חלק ממצוות התורה מורות על עיקרון והוראתן כללית, והן אינן מורות על פעולה מסוימת, שלא כרוב מצוות התורה המורות על פעולה מדויקת ומצומצמת. מכיוון שקשה ליישם מצווה שמשמעותה כללית, יש צורך להתחקות אחר הצד השווה העולה מן המצוות העוסקות באותו עניין, וממנו להסיק את המשמעות היישומית. מצוות "קדושים תהיו", ועשית הישר והטוב" "ועבדתם את ה' אלהיכם" ועוד, הן בעלות משמעות רחבה ביותר. המלה "קדוש" למשל, נושאת מכלול רב של משמעויות ושל פרשנויות. הצד השווה של איסורי אכילה או איסורים מיניים שמשמעם התאפקות חומרית מלמד על טבעה ממין זה של הקדושה. בדרך זו פירש הרמב"ן את מצוות "קדושים תהיו" ואת מצוות "ועשית הישר והטוב": והענין כי התורה
הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין,
א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי
יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה
יהיה נבל ברשות התורה: ועשית הישר והטוב בעיני ה' - ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.[12] על פי הרמב"ן מטרת המצוות היא לעצב את אישיות האדם כדי שיתאים לקשר נאות עם הבורא. לשם כך נחוצה מערכת של מצוות המקיפה את כל הפעילות האנושית, שהיא ימרה בלתי אפשרית. הפתרון של התורה הוא פתרון מבני של מצוות פרטניות ומצוות כלליות. המצוות הפרטניות מקיפות חלק של הפעילות האנושית בלבד, אך הן מורות על מעשה מסוים ומפורט. המצוות הכלליות הן אמנם כליליות מדי, אך הן כוללות את כל הפעילות האנושית. שילוב של שני סוגים אלה של מצוות, הפרטיות והכלליות, עונה לצורך להקיף את כל מעשי האדם. עקרונות רבים
עומדים מאחורי קבוצות של מצוות, אף אם הם אינם כתובים בתורה במפורש, ומנוסחים
כמצווה נפרדת. ההתחקות אחר העקרונות נעשית בדרכים שונות, פעמים בדרך של התחקות אחר
הצד השווה של מצוות שונות, ופעמים על ידי הסקת קשר בין מצוות סביב עיקרון אחד,
מתוך שהן כתובות בסמוך זו לזו, או שהן רומזות בדרך אחרת על זיקה ביניהן. התורה
מונה, למשל, סדרה של מצוות שעניינן מעשי פולחן שהיו נהוגים בעולם העתיק לעבודת
אלילים כגון גילוח פאת הראש, השחתת הזקן, כתובת קעקע ושריטת הגוף על המת. התורה
עצמה אינה קושרת במפורש את הפעולות הללו לפולחן של עבודת אלילים, אבל היא מציינת
אותן בזו אחר זו כקבוצה אחידה של מצוות. למרות שהתורה אינה מציינת את טעמי המצווה,
הרמב"ם מצא לנכון לציין את הזיקה של מצוות אלה לעבודה זרה בהלכותיו: "אין
מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכמריהן שנ' לא תקיפו פאת
ראשיכם".[13] "דרך
כהני עבודה זרה היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן".[14]
"כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו
או שאר צבעונים הרושמים, וזה היה מנהג הגוים שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן כלומר
שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה".[15]
"גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו הגוים שורטים בבשרם על מתיהן מפני הצער כך
היו חובלין בעצמם לעבודה זרה שנ' ויתגודדו כמשפטם".[16]
הרמב"ם, בציינו את טעמי מצוות אלה חרג מהרגלו. הסבה לחריגה זו נעוצה בהבדל
שבין טעמי מצוות רגילים לבין טעמי קבוצת מצוות זו, בכך שטעמה ברור לכל, ונובע
מסמיכות הפרשיות. טענה זו מצויה בהגנת רבי יוסף קארו על תמיהת רבי יעקב בעל הטורים
על שהרמב"ם ציין טעמי מצוות בספר הלכה: בדרך כלל, לטעמי המצוות, לנימוקים שנקשרו למצוות על ידי המפרשים השונים אין תוקף הלכתי, שכן אין דורשים "טעמא דקרא".[18] כאשר טעם המצווה מצוי בתורה עצמה, ואינו נובע מפרשנות, סובר רבי יוסף קארו כי הוא קובע את המשמעות ההלכתית של המצווה, ולפיכך, לעקרונות העולים מן הכתוב עצמו תוקף בעל משמעות יישומית ולא רק מוסרית. העיקרון נשען על סמיכות הפרשיות, ועל היקשים בין מצוות. דוגמא לכך הוא העיקרון העומד מאחורי צמד מצוות לשון הרע והצלת נפשות. התורה אומרת: "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'".[19] חז"ל למדו מצרוף שתי מצוות אלו לפסוק אחד כיצד כל מצווה מסייגת ומגדירה את חברתה. מצוות "לא תעמוד על דם רעך" מלמדת ומגבילה את מצוות "לא תלך רכיל": "ומנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך".[20] אדם חייב למסור את עדותו בבית דין למרות שאסור לו לדבר סרה בחברו, כדי לא לעמוד על דם רעהו האחר הנזקק לעדות. כמו כן, מצוות "לא תלך רכיל" מלמדת על מצוות "לא תעמוד על דם רעך". אדם חייב להציל את חברו ולשמור על חייו, אך הוא אינו מצווה לעשות זאת אלא אם כן עזרה זו מיטיבה עמו. הצלת נפשות משמעה לבקש את טובת הרֵע. החזקת האדם בחיי ייסורים אינה מיטיבה עם הרֵע אלא מרעה לו. לפיכך מותר להמנע מלהאריך חיי אדם הכרוכים ביסורים: "אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע".[21] תהליך יציאת הנפש נחשב לתהליך מייסר, ולפיכך מותר להפסיק את פעולתם של גורמים המאריכים את חיי גוסס. מעשה המסלק את התנאים הגורמים את המוות מותר, להבדיל מכל מעשה הממית באופן ישיר. משתי מצוות אלו עולה עיקרון משותף – העיקרון לבקש את טובת הרֵע תוך הפעלת שיקול דעת ושיפוט. מטרת התורה ודרישותיה כלפי היחס לזולת אינן מתמלאות תוך ציווי על פעולות של עזרה לזולת בלבד. היא מטילה על האדם הפעלה של שיקול דעת ונקיטת עמדה ביחס לזולת. בדומה לתבנית נוסח אבות ותולדות המתקיימת בהלכה כולה, שבה חוקים מבוססים על עקרונות על, תבנית דומה מתקיימת במערכת המשפט של ההלכה. מערכת משפט זו מתבססת על מספר איסורים ומספר חוקים. האיסורים הם הגזל, הגנבה, החמס הרמייה ועוד. החוקים הם דיני נזקין, דיני קניין, הלוואות, שומרים ועוד. נקל לראות כיצד דיני הנזיקין כולם נשענים על האיסורים. הפרט מחויב באחריות כלפי זכות הפרט לשליטה על נכסים, ואם פגע בזכותו, הוא מחויב להשיב את זכויותיו במלואם. אני טוען כי דיני הקניין אף הם נשענים על אותה מערכת של איסורים. העיקרון המשפטי העומד מאחורי דיני הקניין הוא כי העברת בעלות צריכה להיעשות בהסכמה מתוך גמירות דעת. ההלכה רגישה מאוד לודאות ולבהירות של מעשה הקניין. לפיכך קיים קושי ברכישת נכס עתידי, ו"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם",[22] וכמו כן, דורשת ההלכה שהעברת בעלות תיעשה על ידי מעשה המבטא את ההסכמה ולא בדברים בלבד.[23] הלכות אלה נובעות אף הן מתפיסה מוסרית. מערכת האיסורים של דיני הממונות אוסרת על שליטה על נכסי הזולת שלא בהסכמה. מן האיסור אתה למד על ההיתר, ומן הבלתי לגיטימי על מה שהוא לגיטימי: שליטה על נכסי הזולת מותרת בהסכמה בלבד. לפיכך העברת בעלות שהיא הענקת רשות לזולת לשלוט על נכסים מותרת רק כאשר היא נעשית בהסכמה. מקורותברכות סג ע"א שמונה פרקים לרמב"ם פרק ה ספר העיקרים מאמר שלישי פרק כט מכות כג ע"ב דף כד ע"א תוספתא מסכת עבודה זרה פרק ח הלכה ה הלכה ו סנהדרין נו ע"א סנהדרין נו ע"ב רמב"ן ויקרא פרק יט
פסוק ב רמב"ן דברים פרק ו פסוק יח [1] מכות כג ע"ב, כד ע"א. [2] תוספתא, שבת (ליברמן) פרק ט הלכה כב: "ואם היה דבר של סכנה אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש". [3] רב נסים גאון, ספר המפתח למנעולי התלמוד, א ע"ב: "כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבין בהן…" וראה עוד, ספר הכוזרי, מאמר שני, אות מו-מח: "אמר החבר:... הלא הסכמנו, כי לא יתכן להתקרב אל האלהים כי אם במעשים מצווים מאת האלהים, התחשוב כי הקורבה היא השפלות והכניעה והדומה להם? אמר הכוזרי: כן עם הצדק. וכן אני חושב, וכן קראתי בספריכם, כמו שאמר: 'מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה'. ואמר. 'מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד', וזולת זה הרבה. אמר החבר: אלה והדומה להם הם החקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלהית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגת איזו קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא, לא היתה מתמדת חברתם. וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין, שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה, כאשר אי אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתיה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה, והחזיקו עם זה בעבודות מקרבנות וזולתם מן התורות האלהית השמעיות, הסתפק, מהם בפחות, ואמר ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהלות, והקל שבהם מהצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא, כי התורות האלהיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות, ובתורות השכליות קבלת הצדק וההודאה בטוב הבורא, ומי שלא החזיק באלה איך מחזיק בקרבנות ובשבת והמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר בהם התיחדו בני ישראל תוספת על השכליות, ובהם היה להם יתרון הענין האלהי. ולא ידעו איך יתחייבו אלו התורות, כאשר לא ידעו, איך ירד כבוד ה' ביניהם ואש ה' על קרבנותם, ואיך שמעו דבור האל, ואיך אירע להם כל מה שאירע, ממה שאין הדעות מקבלות אותו לולא המעמדות וראות העין אשר אין בו מדחה. ועל הדרך הזה נאמר להם: 'ומה ה' דורש ממך', 'ועולותיכם ספו על זבחיכם' וזולת זה ממה שדומה לו. היתכן שיחזוק הישראלי בעשות משפט ואהבת חסד, ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות, ויצליח". [4] ברכות, סג, ע"א. [5] רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ד. [6] תוספתא, עבודה זרה, פרק ט [ח] הלכה ד [מהדורת צוקרמנדל]. [7] עבודה זרה, עא ע"ב, רמב"ם, הלכות מלחים ומלחמות, פרק ט, הלכה ט. [8] רמב"ם, שם, הלכה י. [9] רמב"ם, שם, פרק י, הלכה א, רמב"ן, חידושים, מכות, ט ע"א. [10] ניתן להוכיח כנגד ההבחנה בין שבע מצוות בני נח לבין שאר תרי"ג המצוות מן הרמב"ם. על פי דבריו קיים רצף בין מצוות בני נח לשאר המצוות: "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה א). הרמב"ם מצביע על מסירה הדרגתית של מצוות התורה מאדם הראשון דרך נח, האבות עד משה רבנו. מכאן ניתן להבין שאין הבדל בין מצוות בני נח לשאר מצוות התורה. אך נראה שהרצף מורה על ההוראה בלבד ולא על השוואה שלמה. להסביר [11] רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב. [12] רמב"ן דברים פרק ו פסוק יח. [13] רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק יב, הלכה א. וראה את דברי רבי יוסף קארו בבית יוסף, יורה דעה, סימן קפא: "ומכל מקום במצות האלו נראה לי שלא נתן בהם טעם הרמב"ם מדעתו אלא מדעת הכתוב שמצאן מוקפות מלפניהן ומלאחריהן ממצות הנאסרות משום חוקי הגוים שהרי כתוב לפניהם לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו (ויקרא יט כו) ואחריהן כתוב ושרט לנפש וכתובת קעקע (שם פסוק כח) והרי זה כמפרש שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מפני שהיו עושין כן עובדי עבודה זרה וכומריהם". כמו כן, ראה בספר המצוות, לא תעשה מצווה מג ומד. לדעת הט"ז (כאן, ס"ק א) זוהי הסבה שמותר על פי הרמב"ם, לקרוב למלכות "לגלח כנגד פניו" (שם, יא, ג). אך קשה לקבל את דבריו, שכן הרמב"ם התיר גילוח כנגד הפנים שאיסורו אכן מן הטעם של חוקות הגויים, ולא גילוח של הזקן עצמו, וראה שו"ת פנים מאירות סימן עט. [14] רמב"ם שם, הלכה ז. |