גיור וקבלת מצוות

יצחק ליפשיץ

העליה המסיבית של יהודים ובני משפחותיהם הביאה לארץ רבים שאינם בני ברית. חוק השבות וחוקים אחרים המפלים יהודים מנוכרים, וכן המצב הדמוגרפי של היהודים בארץ גורם לרבים להטיל ספק בקריטריונים החמורים שמציבה ההלכה בפני הבאים להתגייר, וחדשים לבקרים מועלת הדרישה להקל בגיור עד כדי גיור מסיבי של כל מי שהצטרף אל העם היושב בציון. במאמר זה אטען כי תפיסה זו מחמיצה את מושג הגיור, ואינה מבינה את דרישות ההלכה מתחילתן.

על פי ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך כרוכות כמה פעולות בתהליך הגיור: טבילה, מילה לזכרים, הרצאת קרבן וקבלת מצוות. הרצאת קרבן היא חובה המוטלת על הגר למלאה לכשיבנה המקדש, אך אינה תנאי בגיור. טבילה, מילה וקבלת מצוות, לעומת זאת, הגיור אינו תקף בלעדיהם. אך אף כי אין חולק על הצורך במילה ובטבילה, יש המפקפקים לגבי הצורך בקבלת מצוות. במאמר זה אטען כי קבלת מצוות הנה התנאי החשוב ביותר במעשה הגיור, וכי אין גיור בלעדיו.

החובה למול ולטבול מפורשת בגמרא: "א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול".1 קבלת מצוות, לעומת זאת, מוזכרת בגמרא כחלק מאופן ההדרכה של הגר לאחר שהתגייר: "תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות".2 למרות זאת הועלתה תפיסתה, על ידי הראשונים כמעשה המתנה את הגיור,3 וכך נפסקה בשולחן ערוך: 

כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה.4

בתהליך הגיור המפורט בגמרא מתוארת הודעת המצוות פעמיים לאחר שהוחלט לקבל את הגר; פעם אחת מייד אחרי קבלתו, ופעם שנייה בזמן הטבילה. הפעם הראשונה היא לאחר שבית הדין העומד על טבעו של הבא להתגייר מתאר לו את מצבם הקשה של היהודים. אם רצה להתגייר למרות זאת: "מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות".5 הפעם השנייה היא בזמן הטבילה: "מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות".6 למרות שנראה, כאמור, שמודיעים לגר על המצוות לאחר שהוחלט לקבלו, דבר המצביע על התפקיד החינוכי של הודעת המצוות, הרמב"ם הבין את הודעת המצוות כפעולת הרתעה בתחילת תהליך הגיור:

כיצד מקבלין גירי הצדק כשיבוא אחד להתגייר מן העכו"ם ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומסוחפין ומטורפין ויסורין באין עליהן, אם אמר אני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד.

ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה.7

מדברי הרמב"ם נראה שקבלת המצוות היא חלק מחובה המוטלת על בית הדין המגייר הצריך לבדוק את מניעי המתגייר, ולקבל אך ורק אדם שמניעיו הם לשם כניסה לברית עם הקב"ה:
שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.8

כחלק מפעולת הבדיקה מציע הרמב"ם להודיע למתגייר את "כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה" דהיינו הקושי הנובע משמירת המצוות. דרישת ההלכה למניעים טהורים לגיור לכתחילה נובעת מן ההכרה בערך שההלכה מייחסת לכניסה לברית, והיא אינה מהווה תנאי שבדיעבד, על פי דברי רבי אלעזר שבגמרא:
ת"ר: אין מקבלין גרים לימות המשיח; כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. א"ר אליעזר, מאי קרא? הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול, אבל אידך לא.9

רק מי שנושא בעול עִם עם ישראל בשעותיו הקשות, בזמן של הסתר פנים, הוא הראוי להכנס בברית עם הקדוש ברוך הוא. לקבלת המצוות נודע אם כן תפקיד מרתיע, אך על פי מקורות אחרים נראה שקבלת המצוות מיועדת גם להכין את המתגייר לחיים יהודיים. העדר קבלת מצוות אינו פוסל את יהדותו, שהרי גם אם מניעי המתגייר אינם לשם שמים גיורו מתקבל בדיעבד על פי הלכה העולה מברייתא בגמרא:
אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה - אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר - אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה; בזמן הזה ס"ד? אלא אימא: כבזמן הזה! הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.10

המתגייר למטרות נישואין עם יהודיה, או למטרה של קבלת אזרחות במדינה יהודית מצליחה כפי שהיה מצב הדברים בזמן דוד ושלמה, או מכל סבה שהיא, ואף בשל אמונה תפלה הרי הוא גר. הלכה דומה לדברים אלה נפסקה ברמב"ם:

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל.11

הרמב"ם פוסק שמעשי המילה והטבילה בפני בית דין הם הקובעים את יהדות המתגייר, אף אם בית הדין שלפניו נערכה הטבילה הוא בית דין של הדיוטות שאינם ממלאים את דרישת ההלכה להודיע למתגייר על המצוות. הודעת המצוות אינה מעשה המכונן את הגירות על פי הרמב"ם.

כנגד פסיקת הרמב"ם עומדת פסיקת בעלי התוספות. לדעתם ההודעה על המצוות היא חלק מהותי במעשה הגיור. לדידם, ההודעה נקראת קבלת מצוות: "האי דבעינן שלושה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה".12 פסיקה זו התקבלה על ידי רבי יוסף קארו בשולחן ערוך:
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוס' ורא"ש פ' החולץ). מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה.13

הדרישה לקבל את המצוות בפני בית דין מעידה על היסוד המהותי בקבלת המצוות. כמו טבילה ומילה נחשבת קבלת המצוות למעשה שהגרות תלויה בו, ושבלעדיו הגר אינו גר, אלא שלהבדיל מן הטבילה, קבלת המצוות צריכה להעשות על ידי בית דין. הדיינים הם המודיעים על המצוות והם המאשרים את קבלתן.

כיצד הפכה הודעת המצוות או קבלתן, על פי שיטת בעלי התוספות לחלק מהותי במעשה הגיור? התשובה לדבר נעוצה בהבנת תהליך ההתגיירות עצמו. גיור הוא ברית, וכפי שאומר הרמב"ם, הגר נכנס בברית, מסתופף תחת כנפי השכינה ומקבל עליו עול תורה.14 הברית היא עם הקב"ה, ולא עִם עם ישראל. היא התקשרות עם האל ולא הצטרפות לאתנוס היהודי. כבכל ברית נדרש בה מעשה חוזי הנעשה בהסכמת שני הצדדים. לפיכך נדרשת דעתו הגמורה של המתגייר. מכיוון שהנחת היסוד היא שגרות נחשבת לזכות מהותית ולמשאת נפש, ניתן לגייר נוכרי שאין בו דעת: קטן או שוטה, על ידי ייצוג של אדם אחר.15 מִבוֹגר בן דעת נדרשת הסכמה מפני שהקושי והאחריות הכרוכים בקיום מצוות עשויים לגבור על העניין שבזכות המהותית.

תפקיד בית הדין

יסוד הדעת במעשה הגיור מוביל לדרישה נוספת של ההלכה בתהליך הגיור – בחינה של בית דין את מעשה הגיור: "ת"ר: 'ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו', מכאן א"ר יהודה: גר שנתגייר בב"ד - הרי זה גר, בינו לבין עצמו - אינו גר".16  בדרך כלל ההלכה אינה דורשת נוכחות ממין זה, והפעולות ההלכתיות האחרות שכינונן תלוי בנוכחות בית דין הן הלכות הנוגעות לציבור כגון קידוש החודש, או הלכות הנוגעות לבית דין עצמו, כגון הכשרת העדים. הדרישה לנוכחות של בית דין בכינון של מעשה פרטי כמו גיור היא יחידאית בהלכה. כיוון שהגיור תלוי בדעת, אין די בעדות על מעשי המילה והטבילה, ויש צורך בבחינה – משפט, של כוונות המתגייר: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך ג', משפט כתיב ביה".17 הבירור על כוונות המתגייר נחוצות לחברה ולא למתגייר עצמו. לו כל תוצאות מעשה הגיור היו כדי לאשש את הברית בינו ובין קונו היה יכול להתגייר בינו לבין עצמו, אך כיוון שקיימות השלכות הלכתיות רבות לחברה על יהדותו של המתגייר, כגון יכולתו להנשא לבת ישראל, כשירותו כעד, הצטרפותו למניין מתפללים ועוד, נדרשת הכרעה של בית הדין על מהות כוונותיו. ואכן כך סבר הרי"ף שמי שהתגייר בפני עצמו נחשב בדיעבד ליהודי, וטבילתו בפני בית דין נועדה לצורך החברה בלבד: "והא דרבי יוחנן [=שגר צריך שלושה] לכתחילה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה [=משיאין לו] בת ישראל עד דטביל בפני ג' ".18

תפקיד בית הדין במעשה הגיור כבוחן את גמירות הדעת של המתגייר עולה גם מסמיכות הפרשיות המופיעות במשנה תורה לרמב"ם בין האופן בו מגיירים קטן לבין החובה לגייר בפני בית דין:
גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות היא לו, מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה, טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר, בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים.19

הרמב"ם ציין תחילה את ההלכה המאפשרת לגייר קטן חסר דעת ומייד לאחריה את הלכת הגיור בפני בית דין משום ששתי הלכות אלה נובעות מעיקרון אחד: העיקרון התולה את הגיור בגמירות דעת. מעיקרון זה עולה כי יש לברר את דעתו של אדם הבא להתגייר, ולפי שקיימת הנחה אובייקטיבית כי זכות היא להתגייר ניתן לגייר אדם שמצב דעתו ניטרלי. כמו כן עולה כי אין לקבל גירות שלא עברה בחינה בבית דין של קיום גמירות דעת.

כוונת המתגייר

כאמור, פעולת המתגייר היא הצטרפות לברית. ככל מעשה חוזי נדרשת בו כוונה, ואף כי הגמרא אינה מגדירה במדויק את מהות הכוונה החוזית, ניתן להסיק אותה מן הנדרש מבית דין להודיע למתגייר מהי הברית:
תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו, אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו, אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה - אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו.20

על פי ברייתא זו, לאחר שמנסים לבדוק את מניעי המתגייר, פורשים בפניו את מהות האחריות שהוא עתיד לשאת על עצמו: עול המצוות והגמול המיועד למי שמקיים אותן ולמי שעובר עליהן. בתאור השכר והעונש מציעה הגמרא הסבר לשאלת צדיק ורע לו – השכר והעונש גם יחד יגיעו לאדם בעולם הבא ולא בעולם הזה. הרמב"ם אף הוא, הביא את אותן הנחיות לבית הדין המקבל את הגר, אך הוסיף להודעה למתגייר על המצוות ועל שכרן אף את ההודעה על "עיקרי הדת", תיאור עקרונות היהדות, וראה בתאור זה את חלק הארי של ההודעה לגר על מעשה הברית:
ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה... ומודיעין אותו עונשן של מצות... ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואח"כ בעבותות אהבה. וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו שכרן של מצות, ומודיעין אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העולם הבא, ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודען.21

עיקרי הדת הם המידע הראשון שבית הדין מונחה להודיע למתגייר, והוא זה שצריכים להאריך בו. כדברי הגמרא, אומר הרמב"ם, אין להאריך בהודעה על המצוות. הסיבה שהרמב"ם הוסיף את הודעה על "עיקרי הדת", והעניק לה תפקיד כה חשוב היא שהוא ראה במעשה הגיור מעשה חוזי של כניסה לברית ולא רק קבלת מצוות. עיקרי הדת הם עיקר המשמעות של הכניסה לברית; קבלת המצוות אף היא נועדה להעניק משמעות ביצועית לכניסה לברית, ולפיכך יש בהם צורך אך בה בעת היא עשויה להוות איום על המתגייר "שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה". כיוון שעיקר תפקיד קבלת המצוות הוא ללמד את הגר על משמעותה של הברית, אין צורך בקבלה מפורשת של כל המצוות; די בכך שהגר יודע שיש משמעות ביצועית כלשהי לעולה של תורה. כפי שנטען בתוספות, הגיור מתקבל גם אם בית הדין לא הודיעו לגר על מצוות חשובות ביותר כגון מצוות השבת. תוספות דן במקרה בו נוכרי התגייר ולא ידע מעולם על מצוות השבת. התוספות טוען כי מדובר בגיור שהתרחש בבית דין, ושם ודאי הודיעו למתגייר על המצוות, שאם לא כן הגיור אינו תופס:
גר שנתגייר בין הנכרים - בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ.22

לפי התוספות, אם כן, די בהודעת מצוות כללית בלבד, אף אם חסרה בה מצווה חשובה כמו השבת. הרמב"ם ודאי יסכים עם גישה זו, שכן לדעתו, גיור בלא הודעה על המצוות כשר בדיעבד כאמור לעיל:
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל.23

נראה כי לדעת הרמב"ם אם התגייר אדם בפני שלושה הדיוטות שלא הודיעו לו על המצוות, אנו מניחים כי היה לו מושג מסוים על היהדות, על האמונה בה' ועל עול המצוות הכרוך בה, ועל מנת כן התגייר. הרמב"ם ציין ש "חוששין לו" מפני שהנחה זו עומדת בספק מסוים, ולפיכך מעמדו כיהודי מוטל בספק עד ש "תתבאר צדקתו". על כל פנים, המתגייר אינו מקבל על עצמו את כל המצוות מצווה ומצווה  בפני עצמה; הגיור הוא הצטרפות לברית וחיוב המצוות נובע ממנה.24

הגיור בזמננו

ההנחה שהגיור נתפס כאמונה, כהצטרפות אל הברית עם האל הייתה נכונה בתקופה בה האמונה הייתה חזון נפרץ. גם כאשר המניעים היו שלא לשם שמים, המתגייר תפס את התגיירותו כהצטרפות לדת היהודית. בתקופתנו, ליהדות פרשנויות אחרות ושונות. היהדות נתפסת כלאום, כגזע, כקבוצה פוליטית. אדם יכול להתגייר כדי לקבל אזרחות ישראלית או כדי להנשא לבת ישראל כדי להחשב ליהודי מבלי שהוא רואה קשר בין האזרחות או הלאום לבין אמונה כלשהי. לפיכך, קשה לקבל גיור מבלי שנבחנת תפיסת המתגייר את היהדות, מבלי שנבחנת הזיקה הדתית שלו. זוהי גם התפיסה המקובלת בעולם הפסיקה. הרב משה פיינשטיין למשל לא הסכים לקבל גרות בלי קבלת מצוות, למרות שהוא היה נכון לקבל פרשנויות שונות של קבלת המצוות:
במה שנסתפק כתר"ה אם גר שלא קבל עליו מצות אם נחשב גר, פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבין בעובדא כזו שאינו גר כלל בין לקולא בין לחומרא שקבלת מצות בגר מעכב כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצות אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת אינו כלום. וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קבל עליו מצות באמת והוא ברור ופשוט וכל זה אמר אבא מארי הגאון בפירוש אז כשהורה. ובכלל איני יודע טעם הרבנים הטועים בזה דאף לדידהו עכ"פ איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל. ולדינא פשוט שאין זה גר כלל. ידידו, משה פיינשטיין25

גישות המוכנות לקבל גרים מנימוקים לאומיים בלבד26 אינן מתיישבות עם הגדרת הגרות כפי שתיארתי, ואינן מודעות לשוני שחל בתפיסת היהדות בדורות האחרונים. מובן כי הקוראים להגברת כוחה של מדינת ישראל על ידי גיור גורף של עולים, חרף אי הנכונות של אותם עולים לזהות את עצמם עם אמונת ישראל אלא עם ארץ ישראל בלבד, אינם תורמים דבר אלא מגבירים את התבוללות העם השוכן בציון, ועליהם אמרה הגמרא: קשים גרים לישראל כספחת".